קבלת החלטות

אחרי שמלחמה פורצת יש קושי מובנה בפתיחת מו"מ, מכמה סיבות:
– הנכונות לפתוח במו"מ משדרת חולשה כלפי היריב ולכן כל צד מוכן לעשות זאת, רק אחרי הצלחות בשדה הקרב.
– ההחלטה ללכת על מו"מ מביאה למתקפה פוליטית מבית, על החולשה שהיא משדרת.
– עצם ההחלטה על פתיחת מו"מ מביאה להודאה בכך שלא כל יעדי המלחמה שהובטחו יושגו, או שהיא מחייבת להודות בכך שנדרש יהיה לסגת מהישגים שכבר הושגו.
– הקושי בתחושת ההפסד שמלווה את הנכונות לפשרה מקשה על ההחלטה לעשות זאת.

מאז נודעו תוצאות הבחירות, לפני יומיים, ראיתי לא מעט פוסטים משתאים: כיצד בחרו שוב בנתניהו גם אחרי החלטת היועמ"ש על

לרגל יום הולדתי החלטתי, בפרץ נוסטלגיה, לבחון לאחור את האופן בו בחנתי את התנהלות ישראל בזירה הסורית, לאורך השנה וחצי

ירדן הודיעה לישראל שהיא לא תאריך את הנספח להסכם השלום, שבו ישראל חוכרת מירדן שטחים. המשמעות היא שבמידה ולא יהיה

הלקח האמיתי הוא שבעיות מורכבות לא נפתרות בדמגוגיה, וגם לא באמירות נחרצות. נתניהו כטראמפ, לא פותרים את הבעיות ברגע כי הם אנשי ימין, או בגלל ש"השיטה" של הימין צודקת. נתניהו לא העלים את הבעיה בעזה

כל האנשים משקרים ומתרצים, בין אם כדי להימנע ממבוכה, להסתיר סיפור אהבה, בעיה עם ההורים, להינצל מתביעה משפטית, להישאר בעמדת

התנגדתי לנסיגה מלבנון. פעלתי בלבנון פעמים רבות, הייתי שותף לתכנון והוצאה לפועל של פעילויות צבאיות רבות של צה"ל בלבנון וברצועת

הבקשות ההדדיות לעזיבת קונסולים ושגרירים הם רק סופה של שרשרת אירועים, שתחילתה בעליית ארדואן, אבל רגע מכונן הוא פרשת המרמרה, ולא הסכם הפיוס. בעיקר ניתן ללמוד מזה על התנהלותו של נתניהו.