זה היה המהלך האסטרטגי הראשון של טראמפ מאז בחירתו.
לפחות כרגע, נראה שהאסטרטגיה של טראמפ היא הליכה על הקצה ודרישה לכניעה מוחלטת, או תקווה שהלחץ יביא לקריסת המשטרים. יש מעט דוגמאות היסטוריות שזאת אסטרטגיה שהצליחה, זה עוד לא אומר שטראמפ לא יצליח.
בעוד העיסוק הוא בביטול (או יותר נכון יציאתה של ארה"ב) הסכם הגרעין עם איראן, סוגיות בעלות משמעות רבה לא פחות מוכרעות, כאשר ארה"ב (וגם ישראל) אינן רלבנטיות לשיחה.כאשר עוסקים רק בפוליטיקה פנימית, המציאות מתנפצת בחלון.
תקציר הפרקים הקודמים: צפון קוריאה חתמה פעמיים על הסכם עם ארה״ב, ב-94 ו-2007. ב-94 ההסכם עסק בעצירת ההתקדמות של פרויקט
השאלה היא של מי האינטרס חזק יותר, של ישראל להמשיך לתקוף (כדי להרגיש שהיא פועלת נגד ההתבססות האיראנית, למרות שזאת מתגברת), או של הסורים והאיראנים להפסיק את התקיפות והפגיעה בריבונות הסורית.הערכה שלי שלאורך זמן האינטרס הסורי-איראני חזק יותר, כל עוד ישראל לא מוכנה להילחם מלחמה רחבה כדי להניע הסדר.
נאום טראמפ הוא נקודה טובה לבחון את מדיניות החוץ החדשה לכאורה של ארה"ב. הנאום שיקף נכונות גבוהה של הנשיא לעסוק
