אסטרטגיה

אחרי שחשבתם שאני צוהל ושמח על בחירתו של ביידן לנשיא ארה"ב, הגיע הזמן לניתוח ריאל פוליטיק של המציאות. אכן שמחתי […]

הצבת יעדים כמותיים חדשים, וחזרה על אותה אסטרטגיה שוב ושוב, לא תביא לתוצאות שונות. בעיות לא נפתרות בפקודה.

על ההבדלים בין 2011 ל-2020, לקראת שינוי המדיניות של ארה"ב בסוגיה האיראנית והמשמעות לישראל

תולדות הסנקציות על דרום אפריקה, האם הן גרמו להחלפת שלטון ה-NP וביטול האפרטהייד, והאם ניתן להשוות זאת לאיראן

השאלות המעניינות הן: האם לממשל ביידן תהיה דרך יצירתית לפרוץ את המבוי הסתום שיצרה אסטרטגיית "הלחץ המקסימלי"? כיצד איראן תסלים את המהלכים, בהיבט הגרעין ואזורית? איזה חסות יתנו לזה סין ורוסיה? למרות שהסוגיה אולי לא בסדר העדיפות האמריקאי, ממשל ביידן ייאלץ להערכתי להשקיע קשב רב, בסוגיה האיראנית.

תפקידה העולמי של ארה"ב, יפן, צפון קוריאה, נאטו, הצבת כוחות בעולם, המזרח התיכון ואיראן, סין, אחרי טראמפ

האתגר הגדול של ישראל הוא להתאים את עצמנו למצב החדש, ולנסות לקדם מדיניות מציאותית, כי ממשל ביידן לא ימשיך במדיניות ה"לחץ המקסימלי". בכי ונהי על כך שאיראן עוד שניה קורסת זאת לא חלופה כזאת. זאת גם הזדמנות לשנות את כיוון ההתנגשות בו בחרנו עם המפלגה הדמוקרטית.

8 נקודות ראשוניות על הבחירות בארה"ב, למרות שהתוצאות עוד לא סופיות

תולדות הנרטיב "לחץ מקסימלי" וסיום המלחמה הקרה, ההקשר שלו למדיניות מול איראן ולקחי ניסיונות החלפת המשטר של ארה"ב.

אנחנו נמצאים בתקופה דרמטית של שינויים במרכזי הכובד האזוריים, תפנית היסטורית בהכרה של המשטרים הערביים במדינת ישראל והשותפות איתה, לצד המשך עליה בחוסר היציבות האזורי.