אסטרטגיה

סנקציות יכולות לקדם למדיניות ספציפית אבל המחקר מראה שהן לא מביאות למשטר דיקטטורי לרדת מכוחו ולהעביר את השלטון. במקרה של ונצואלה הן תרמו לשרידותו והתחזקותו של מאדורו מול האופוזיציה.

4 השנים של שלטון טראמפ היו התאבדות בטרם עת של הסדר העולמי הליברלי שניצח במלחמה הקרה. בין אם טראמפ ייבחר שנית או שביידן יהיה הנשיא, הסדר העולמי יהיה אחר.

ההסכם החדש הקפיא את המצב לפרק זמן לא ידוע, שתלוי בחמאס בלבד. מבחינת ישראל, אפשר לטמון את הראש חזרה בחול, עד שמישהו יוציא אותו החוצה.

ממשלת האחדות היתה הזדמנות לנסות להגיע להסדרה עם חמאס. גישת נתניהו וגנץ לבעיה דומה, וכך ניתן היה לצמצם את המחיר הפוליטי. בדרך לסיבוב בחירות רביעי יכולים חסרי האחריות לעשות מעשה אחד ראוי ולנסות לעשות את הנסיון.

יכולת לקדם את הקשרים עם מדינות ערב בניתוק מהבעיה הפלסטינית מבורכת מצד אחד וחרב פיפיות מהצד השני, וזה קשור למגמות עומק אזוריות: היחלשות מעמדה של ארה"ב וחשיבות המזרח התיכון.

על הקשיים לסיים מלחמות כפי שבאו לידי ביטוי במלחמת קוריאה

ישראל צריכה לחשוב על מדיניות חדשה במידה שביידן ייבחר בנובמבר כיוון שסביר שלא תימשך המדיניות של טראמפ. כדאי שנגבש תפיסה שלא דוגלת רק במה אנחנו לא מוכנים, אלא גם במה כן. ככלל, לאיראן יש אינטרסים שלא לבנות פצצה, ועל המרכיב הזה צריך לעבוד. המשמעות היא שההשפעה האזורית של איראן תגבר, לא רק בזכות ייצוא הנפט. פוטנציאל הצמיחה האיראני הוא מקור לדאגה עבור ישראל, ואני חושב שזה יהיה שגוי להאמין שהסטגנציה שנכפתה על כלכלת איראן תימשך.

האם היה אירוע, האם הסתיים, איזה מסכנים ההורים, הצהרה דו ראשית, אינטרסים במב"מ, מלחמה עם חיזבאללה והיעדר קור רוח.

ישראל חייבת לשנות את המגמה שבה חיזבאללה יכול להרגיש חופש להגיב מידתית ללא תחושת איום משמעותית. אנחנו צריכים להצליח לפגוע במי שמנסה לפגוע בנו, ולהותיר את זה מוגבל. המציאות הפוליטית והכלכלית בישראל אינה מאפשרת לנו חופש פעולה למלחמה, בפרט שנכון להיום ישראל נלחמת לתפיסתי על תיקו אסטרטגי

1. הפעלת הצבא חייבת להיות מחוברת למדינאים 2. זה לא ויכוח בין ימין לשמאל 3. הרתעה זאת עצלנות מחשבתית 4. צה"ל מתכונן למלחמות במנותק מהמציאות