גדולים ככל שיהיו הישגי צה"ל הם לא מביאים לנצחון מוחלט כיוון שאין בכוחה של ישראל לכפות כזה, כפי שהיה בכל מלחמות ישראל. בעיית המחויבות מביאה לחשש ישראלי שההישגים לא יתורגמו ליכולת אכיפה אחרי המלחמה, והאיומים יתחדשו, חשש שמקשה להביא את המלחמה לסופה. העניין הוא שהחשש מוצדק, ולמרות זאת למציאות יש נטיה להגיע.
קוראי הוותיקים יודעים שאני סבור שישראל מידרדרת דמוקרטית ושיש לכך סימנים רבים, אבל גם אם לא מסכימים על כך, וברור
השבוע קיבלנו דוגמא כיצד ההחלטות לגבי ציר פילדלפי יצרו השקעה שקועה מטעמה של ישראל, שקשה לוותר עליה
מאמר שכתבתי ל-תלמ על התארכות מלחמות ומלחמת ה-7/10. מוזמנים לקרוא
הויכוח על רפיח ועסקת החטופים, מסתיר את הדיון האמיתי על מה המלחמה הזאת: עתיד מפעל ההתנחלויות למול מגמת הסדר עם פלסטינים, או חוסר הרצון להחליט
האמרה על כך שאתה אולי יודע איך אתה נכנס למלחמה אבל לעולם לא איך תצא ממנה, מעולם לא הייתה קולעת
השקעה שקועה ושנאת הפסד הם שני מכשולים מבניים בדרך לסיום מלחמות. ״נצחון מוחלט״ ו״מיטוט חמאס״ הם מושגים ערטילאיים שלא ברורה משמעותם, ספק אם ניתן להשיגם וספק רב אם נוכל לדעת שזה קרה. החזרת החטופים נתקלת במכשולים המבניים הללו ביתר שאת.
שלושה שבועות חלפו מאז נפתחה המלחמה, ואמנם כתבתי פוסטים בפייסבוק וצייצתי ציוצים בטוויטר אבל המעטתי לעשות ניתוחים אסטרטגיים של המלחמה.
זאת נראית משוואה לא פתירה בטווח הקצר, ובעיה אסטרטגית מורכבת לעיצוב בטווח הבינוני-ארוך. כרגע נראה שאף אחד מהצדדים לא חושב מעבר למתקפה האוקראינית הקרובה.
לקחים מרכזיים על הקשיים לסיים מלחמות כפי שבאו לידי ביטוי במלחמת לבנון השניה
