תמרון ללא מוצא
הצורך בתמרון לא נובע מאקסיומה שהתקפיות תמיד נכונה, אלא כי צריך לבנות אסטרטגיה צבאית חדשה, לאור האיום המדוייק. הבעיה שעל זה אין דיון.
אסטרטגיה לאומית של ישראל
מחיר הבטחון
מה צריך לעשות – צה"ל מדבר רק על התקפה וקורא לה נצחון מובהק. המדינאים מוטרדים יותר מהנזק, כיוון שהוא משפיע על בחירתם. אין לי תשובה מה האיזון הנכון ואיני יכול לנתח אותה לבדי.
כדי לפתור בעיות, צריך להודות שהן קיימות ולא שיש פתרון קסם "מובהק ורב מימדי". אני משוכנע שנדרש לעסוק בסוגיה מחוץ לכתלי הצבא, כיוון שהצבא לא יכול לדון בה בראייה לאומית.
עזה – החמצת ממשלת "האחדות"
ממשלת האחדות היתה הזדמנות לנסות להגיע להסדרה עם חמאס. גישת נתניהו וגנץ לבעיה דומה, וכך ניתן היה לצמצם את המחיר הפוליטי. בדרך לסיבוב בחירות רביעי יכולים חסרי האחריות לעשות מעשה אחד ראוי ולנסות לעשות את הנסיון.
תר"ש קורונה
חייבים לצאת לתהליך חדש וכואב של תכנון תכנית רב שנתית מחדש. לא ניתן להתבסס על ההנחות של התכנית הקודמת. כדי לעשות את זה צריך להשתנות משהו מהותי בתהליכי העבודה במדינת ישראל. להקים את וועדת חוץ ובטחון, ובתוכה וועדת משנה לדיון על התכנית החדשה של צה"ל. להכריח את צה"ל לחשוב על התכנית שלו מחדש, אחרת הרמטכ"ל של אמצע העשור הבא יקבל צבא לא מתאים לאתגרים שיהיו לו, כמו שחלוץ קיבל ב-2006.
התשה – ההיסטוריה חוזרת? פרק א'
לקח מספר 1 – ישראל מתקשה לנתח את האינטרסים של אחרים שאינם נוגעים לה ישירות. כמו אז, גם היום, אנחנו מדלגים על ההסבר "למה קורים דברים" ועוברים ישירות לדיון על "מה זה אומר עלינו"
ברית הגנה לא בפעם הראשונה
הסכם ברית הגנה שמאושר בקונגרס צריך לכלול גבולות, התחייבויות הדדיות ועוד. הסכם כזה צריך להיות מאושר בסנאט ברוב של 2/3, ובכנסת ישראל (כמו הסכם שלום, לאור העובדה שהוא מהווה התחייבות עתידית). פעמים רבות בעבר היו דיונים הקשורים לברית הגנה אבל זה ירד מהפרק. עד מלחמת ששת הימים, ישראל היתה זו שרצתה ברית כזאת להבטחת בטחונה. לאחריה, גם כאשר הסוגיה עלתה על הפרק העדפנו בסופו של דבר שלא "ללכת" על הסכם מלא מסיבות רבות. הסכמים של שדרוג נוסף במערכת היחסים האסטרטגית כתחליף לברית הגנה היו מספר פעמים מאז הסכם השלום עם מצרים.
משחקים בארגז החול ולא במערכה האזורית
48 השעות האחרונות הם לא הצלחה מסחררת או כשלון מפואר.
העיסוק האובססיבי באיראן בטווח הקצר, וחוסר הטיפול בבעיות האחרות הביא לכך שאנחנו מקבלים את איראן אפילו ברצועת עזה, כולל פרויקט דיוק הטילים שלה, ללא יכולת פעולה אמיתית כנגד זה ואת כל הבעיות שהקפאנו מופשרות בו זמנית.
5 שנים לסיום 'צוק איתן'
לסיכום, הסוגיה העיקרית היא היעדר דיון על חלופות מדיניות. אפילו בתוך ממשלת נתניהו ניסה ישראל כ"ץ להציע הצעות כלשהן אבל דיון אמיתי בנושא לא התקיים.
'צוק איתן' לא היה הצלחה או כשלון, המדיניות של ישראל היתה קפאון מוחלט. 10 שנים מספיקות כדי להתרשם מזה.
אסטרטגיית "הפצץ וקווה לסיום" – למה הגענו עד הלום?
4 סיבות מרכזיות לדעתי הם הסיבה לכך שהאסטרטגיה הצבאית של ישראל היא "הפצץ וקווה לסיום" –
היעדר שאיפות טריטוריאליות; עלות/תועלת פוליטית; עלות/תועלת צבאית; עוצמתו של חיל האוויר.
התפתחותה של אסטרטגיית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק ד'
במלחמות ישראל בעזה, ישראל הפציצה מהאוויר וירתה מהקרקע כמות עצומה של חימוש, עם הישגים מבצעיים דלים, ובכל פעם רק חיכתה שייגמר. כל פעם זה נגמר בורסיה קצת אחרת