הניסיון של ביידן לחזור להסכם עם איראן מהווה הזדמנות לפתיחת דלתות בארה"ב בסוגיות אסטרטגיות בעלות חשיבות עליונה לבטחון הלאומי של ישראל לשנים קדימה. עימות ישיר ומלא עם ביידן על מדיניות שאין לנו יכולת השפעה עליה, זה שימוש בגפרורים בניסיון לחמם את הבית בחורף.
הצורך בתמרון לא נובע מאקסיומה שהתקפיות תמיד נכונה, אלא כי צריך לבנות אסטרטגיה צבאית חדשה, לאור האיום המדוייק. הבעיה שעל זה אין דיון.
מה צריך לעשות – צה"ל מדבר רק על התקפה וקורא לה נצחון מובהק. המדינאים מוטרדים יותר מהנזק, כיוון שהוא משפיע על בחירתם. אין לי תשובה מה האיזון הנכון ואיני יכול לנתח אותה לבדי.
כדי לפתור בעיות, צריך להודות שהן קיימות ולא שיש פתרון קסם "מובהק ורב מימדי". אני משוכנע שנדרש לעסוק בסוגיה מחוץ לכתלי הצבא, כיוון שהצבא לא יכול לדון בה בראייה לאומית.
ממשלת האחדות היתה הזדמנות לנסות להגיע להסדרה עם חמאס. גישת נתניהו וגנץ לבעיה דומה, וכך ניתן היה לצמצם את המחיר הפוליטי. בדרך לסיבוב בחירות רביעי יכולים חסרי האחריות לעשות מעשה אחד ראוי ולנסות לעשות את הנסיון.
חייבים לצאת לתהליך חדש וכואב של תכנון תכנית רב שנתית מחדש. לא ניתן להתבסס על ההנחות של התכנית הקודמת. כדי לעשות את זה צריך להשתנות משהו מהותי בתהליכי העבודה במדינת ישראל. להקים את וועדת חוץ ובטחון, ובתוכה וועדת משנה לדיון על התכנית החדשה של צה"ל. להכריח את צה"ל לחשוב על התכנית שלו מחדש, אחרת הרמטכ"ל של אמצע העשור הבא יקבל צבא לא מתאים לאתגרים שיהיו לו, כמו שחלוץ קיבל ב-2006.
לקח מספר 1 – ישראל מתקשה לנתח את האינטרסים של אחרים שאינם נוגעים לה ישירות. כמו אז, גם היום, אנחנו מדלגים על ההסבר "למה קורים דברים" ועוברים ישירות לדיון על "מה זה אומר עלינו"
הסכם ברית הגנה שמאושר בקונגרס צריך לכלול גבולות, התחייבויות הדדיות ועוד. הסכם כזה צריך להיות מאושר בסנאט ברוב של 2/3, ובכנסת ישראל (כמו הסכם שלום, לאור העובדה שהוא מהווה התחייבות עתידית). פעמים רבות בעבר היו דיונים הקשורים לברית הגנה אבל זה ירד מהפרק. עד מלחמת ששת הימים, ישראל היתה זו שרצתה ברית כזאת להבטחת בטחונה. לאחריה, גם כאשר הסוגיה עלתה על הפרק העדפנו בסופו של דבר שלא "ללכת" על הסכם מלא מסיבות רבות. הסכמים של שדרוג נוסף במערכת היחסים האסטרטגית כתחליף לברית הגנה היו מספר פעמים מאז הסכם השלום עם מצרים.
48 השעות האחרונות הם לא הצלחה מסחררת או כשלון מפואר.
העיסוק האובססיבי באיראן בטווח הקצר, וחוסר הטיפול בבעיות האחרות הביא לכך שאנחנו מקבלים את איראן אפילו ברצועת עזה, כולל פרויקט דיוק הטילים שלה, ללא יכולת פעולה אמיתית כנגד זה ואת כל הבעיות שהקפאנו מופשרות בו זמנית.
לסיכום, הסוגיה העיקרית היא היעדר דיון על חלופות מדיניות. אפילו בתוך ממשלת נתניהו ניסה ישראל כ"ץ להציע הצעות כלשהן אבל דיון אמיתי בנושא לא התקיים.
'צוק איתן' לא היה הצלחה או כשלון, המדיניות של ישראל היתה קפאון מוחלט. 10 שנים מספיקות כדי להתרשם מזה.
4 סיבות מרכזיות לדעתי הם הסיבה לכך שהאסטרטגיה הצבאית של ישראל היא "הפצץ וקווה לסיום" –
היעדר שאיפות טריטוריאליות; עלות/תועלת פוליטית; עלות/תועלת צבאית; עוצמתו של חיל האוויר.
