ה-7/10 פגע במדינת ישראל בגלל סיבות תרבותיות של תהליכי קבלת ההחלטות בכלל ובסוגיות בטחון בפרט. תרבות קשה לשנות, בפרט כאשר אנחנו חיים במציאות פוליטית מקוטבת ובעידן שבו אחריות איבדה את משמעותה. כמו שזה נראה כרגע, הסיכוי שנתקן משהו קטן, והמשמעות היא שהסיכונים שהמחדל הבא יתפוצץ גדולים.
סיכום ראשוני לאור מה שנראה תחילת הסוף של מלחמה השבעה באוקטובר.
חמאס וחזבאללה לא הושמדו, אבל ההצלחות של צה"ל יצרו הזדמנות להוביל מדיניות שתחליש אותם בטווח הזמן הארוך,
9 משמעויות ראשוניות מהסכם הפסקת האש המתהווה: 1701, כלי אכיפה, יותר צבא בגבול, לא הסרנו את האיום, זאת לא הפוגה קצרה, שיקום הצפון, שיקום דרום לבנון יאפשר לחזבאללה להשתלט, ניתוק הזירות בדרך להתנחלות בעזה, תהיה לבנון 4
גדולים ככל שיהיו הישגי צה"ל הם לא מביאים לנצחון מוחלט כיוון שאין בכוחה של ישראל לכפות כזה, כפי שהיה בכל מלחמות ישראל. בעיית המחויבות מביאה לחשש ישראלי שההישגים לא יתורגמו ליכולת אכיפה אחרי המלחמה, והאיומים יתחדשו, חשש שמקשה להביא את המלחמה לסופה. העניין הוא שהחשש מוצדק, ולמרות זאת למציאות יש נטיה להגיע.
קווי הדמיון בין כשלון 1973 לכשלון 2023 הם הסימפטומים למחלה האמיתית – אין בישראל מוסדות שיאפשרו פיתוח תפיסות חדשות, שיבחנו מקצועית חלופות אסטרטגיות ללא תלות פוליטית ושהדיון הבטחוני שלה הוא נכה ומוגבל גם כתוצאה משליטת הממסד בשיח וגם מחוסר נכונותו לקבל ביקורת
קוראי הוותיקים יודעים שאני סבור שישראל מידרדרת דמוקרטית ושיש לכך סימנים רבים, אבל גם אם לא מסכימים על כך, וברור
השבוע קיבלנו דוגמא כיצד ההחלטות לגבי ציר פילדלפי יצרו השקעה שקועה מטעמה של ישראל, שקשה לוותר עליה
הספר של גיא חזות מצויין ומומלץ לקריאה. בגלל שהוא כזה הרגשתי צורך לכתוב ביקורת והתייחסות לחלק מהדברים שעולים בספר. רוצו לקרוא
מה הכוונה למדינה לא רציונלית ומדיניות לא רציונלית, והאם ישראל במלחמה ה-7/10 היא לא רציונלית (ספוילר – כן)
