הסיפוח – אשליית ההזדמנות האסטרטגית
ישראל נמצאת בנקודה הכי גרועה אסטרטגית למהלך הסיפוח ביחס ל-15 השנים האחרונות. איני סבור שזה ישפיע על הדיון הפוליטי, כיוון שזה לא מתקיים ממילא (מישהו יודע מה התכנית?). הסיפור שזאת הזדמנות היסטורית הוא אשלייה.
ישראל נמצאת בנקודה הכי גרועה אסטרטגית למהלך הסיפוח ביחס ל-15 השנים האחרונות. איני סבור שזה ישפיע על הדיון הפוליטי, כיוון שזה לא מתקיים ממילא (מישהו יודע מה התכנית?). הסיפור שזאת הזדמנות היסטורית הוא אשלייה.
במהלך השירות הצבאי שלי נתקלתי במפקדים רבים מדי, שקיבלו תפקיד מקצועי בדרך לתפקיד הפיקודי הבא שלהם, והחליטו שהם המציאו את הגלגל. אותם מפקדים היו מצויידים בשכנוע עצמי עמוק שעד אליהם לא היה כלום, ויום אחרי בואם יש פתרון לבעיה המורכבת.
בישראל אין הערכת מצב אסטרטגית ראויה, כיוון שהכל נחלק לימין VS שמאל, גם כשאינו כזה. הנסיגה מלבנון אינה עניין של ימין או שמאל, ישראל מעולם לא התכוונה לספח את השטח. "שמאלנים" רבים האמינו בלב שלם שחייבים להישאר ברצועת הבטחון ואסור לסגת.
זה לא שאני סבור שניתן לתקן את זה בקלות, אבל אם יש לקח שכדאי לקחת מהנסיגה מלבנון הוא שויכוח פוליטי גם על סוגיות רגישות, צריך להישאר מתוך אמונה ששני הצדדים רוצים במצב עתידי טוב יותר ולא שבכוונת אחד מהם להרוס את המדינה.
איני יודע כמה קשות יהיו השפעותיו של המשבר הכלכלי. אני מזהה שצה"ל עוד לא התחיל להפנים שתר"ש החלומות של הרמטכ"ל לא יכול לצאת את הפועל, ושהוא צפוי לקיצוץ תקציבי משמעותי. אבל בלי קשר לזה, מדינת ישראל צריכה לשדרג את יכולתה להעריך את סיכויי "הנצחון" במלחמות אותן היא יוזמת, ולראות אותם באור יותר מפוקח ופחות דמגוגי. צה"ל חייב לעבור שדרוג בהבנתו שמלחמות אינן הזדמנות להוציא הכי הרבה כסף שאפשר, בפרק הזמן הכי קצר שאפשר, מבלי שיש תפוקה בקצה.
חייבים לצאת לתהליך חדש וכואב של תכנון תכנית רב שנתית מחדש. לא ניתן להתבסס על ההנחות של התכנית הקודמת. כדי לעשות את זה צריך להשתנות משהו מהותי בתהליכי העבודה במדינת ישראל. להקים את וועדת חוץ ובטחון, ובתוכה וועדת משנה לדיון על התכנית החדשה של צה"ל. להכריח את צה"ל לחשוב על התכנית שלו מחדש, אחרת הרמטכ"ל של אמצע העשור הבא יקבל צבא לא מתאים לאתגרים שיהיו לו, כמו שחלוץ קיבל ב-2006.
מטרת הפוסט אינה לשכנע שישראל צריכה לתמרן קרקעית, כיוון שאין ערך להפצצות אוויריות, אלא להראות את התוצאות של אסטרטגית הפצצה אווירית ע"י ישראל. בעיקר להביא לכך שנחשוב מה אנחנו רוצים להשיג, ולא נעשה את מה שאנחנו יודעים לעשות "להפציץ מהאוויר לטובת ענישה".
צריך לדעת לבחור בין חלופות רעות.
כדאי ללמוד לקחים ולא להאדיר סיפורי גבורה.
כאשר המטרה שלך הופכת להיות היכולת לפעול למען המטרה שלך. סימן שצריך לשנות כיוון.
לקח מספר 2 – גישת "הענשה: מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח", לא עובדת בטווח הארוך.
לקח מספר 3 – כאשר הרוסים מגיעים לאזור הם עושים זאת לטובת האינטרסים של מוסקבה.
לקח מספר 1 – ישראל מתקשה לנתח את האינטרסים של אחרים שאינם נוגעים לה ישירות. כמו אז, גם היום, אנחנו מדלגים על ההסבר "למה קורים דברים" ועוברים ישירות לדיון על "מה זה אומר עלינו"
השורה התחתונה היא שאסור לשחק את משחק הכאילו הזה. לא ניתן למנוע התחמשות של אויבים, אפשר להגביל ולדחות במידה מסויימת אבל אסור לחשוב שניתן למנוע.
ישראל צריכה להיערך לכך שבמלחמה עתידית עם חיזבאללה יהיו ברשותו רקטות מדוייקות. התקיפה האיראנית של אתרי הנפט בסעודיה מוכיחה שצריך להיערך גם לאיום של טילי שיוט. בעוד עשור בלבנון ובסוריה (וגם בעזה) יהיו האיומים האלו בשפע. נקווה שסיכום העשור לא יהיה שהיינו צריכים למנוע את זה, אלא שנערכנו נכון.