בטחון לאומי

מערכת שבירה היא מערכת שבה יש ריכוזיות גדולה, ניתוק מגירוי חיצוני והיעדר יתירות. שלושת הגורמים האלה אפיינו את ישראל לפני יום הכיפורים 73 וגם לפני שמחת תורה 23. כמדומני שב-7/10 ישראל היתה שבירה יותר מזו של 73, התוצאות משקפות את זה.

הכרזת מלחמה וגיוס מילואים; הימנעות מתקיפה בצפון; פינוי ישובים; פלישה קרקעית; רק לצפון הרצועה; עסקת חטופים; פיצוץ וחידוש המלחמה; פלישה לחאן יונס; התעלמות מהסוגיה ההומניטרית; לחימה מוגבלת בצפון; עימות עם ארה"ב;
היעדר החלטה: על המשך הפעולה בינואר; מי ישלוט ברצועה; בין השמדת חמאס לחטופים;
סירוב לתהליך מדיני

המרכיב הבסיסי עליו מבוססת הרתעה הוא בטחון עצמי. בטחון עצמי של אומה משקף את יכולתה למצוא את שביל הזהב בין יוהרה לבין חוסר בטחון, בין יכולתה לקיים ויכוח פוליטי נוקב ליכולתה להסכים גם על ערכים בסיסיים.

4 הערכות שגויות (לצד הרבה נכונות): שחשוב לקצר את משך המלחמה; שממשל ביידן יתן לישראל חבל קצר ממה שניתן; יחס החברה לחטופים; קושי בפלישה לחאן יונס

המלחמה תקועה בסוגיית רפיח ומה רוצים ברצועת עזה, בזירה הצפונית, בשילוב בין הזירות ועשרות אלפי אזרחים עקורים מבתיהם.
הפלונטר האסטרטגי הוא תולדה של מדיניות "אנחנו לא מוכנים ל…", וחוסר נכונות לדון ב-"מה רוצים להשיג/ מוכנים להסתפק ביום שאחרי"

השקעה שקועה ושנאת הפסד הם שני מכשולים מבניים בדרך לסיום מלחמות. ״נצחון מוחלט״ ו״מיטוט חמאס״ הם מושגים ערטילאיים שלא ברורה משמעותם, ספק אם ניתן להשיגם וספק רב אם נוכל לדעת שזה קרה. החזרת החטופים נתקלת במכשולים המבניים הללו ביתר שאת.

מלחמת האין ברירה של ישראל בעזה הסתיימה. השאלות העתידיות במלחמה הן לא שאלות קיומיות, מציגים אותן ככאלה מתוך נוחיות פוליטית.

"אמנות הפוליטיקה היא לבצע ויתור לפני שמוכרחים, לעשות היום פחות ממה שתהיה מוכרח לעשות מחר" (קיסינג'ר). לגישה המקסימליסטית יש נטייה להיות קוסמת עד הרגע בו היא נתקלת במציאות. לדבקים בה יש את מלחמת העולם להתרפק עליה.

ממשלת כל קיצוניה תתקשה לקבל הישגים מעשיים למלחמה כיוון שאלה מחייבים גם ויתורים, ולכן אנחנו בדרך להתחפר בחול העזתי

3 דילמות אסטרטגיות בקומה המדינית: מה קבוע הזמן שיש למלחמה, כיצד מתמודדים עם בעית החטופים וכיצד נערכים להחזרת תושבי עוטף עזה והצפון לבתיהם. אלה השאלות הגדולות של ישראל אחרי יותר מחודש בתוך המלחמה