בסוגיה האיראנית לטראמפ (וגם לנשיא דמוקרטי אם ייבחר כזה) אין כוונה לצאת למלחמה. ארה"ב בדלנית יותר ומוכנה פחות ללכת למלחמה.
לכל אלו שמציעים להיכנס לסדר את עזה זה מראה שוב כמה קל להיכנס וכמה קשה לצאת אח"כ. אחת הסיבות שארה"ב התקשתה לעזוב היתה החשש ממתקפת טרור מחודשת אחרי העזיבה. הרי מה יכול להיות גרוע יותר מנסיגה במלחמה שלאחריה תגיע פעולה שבגללה יצאת למלחמה.
במבחן התוצאה – כאשר ארה"ב שולחת כוחות משלוח כבדים למשבר בו מעורבת ידידה שלה, זה מרתיע יריבות ומצמצם את הסיכוי להסלמה, אך לא מגדיל את הסיכוי להישג מוצלח עבור בעלת הברית.
סבב ההסלמה האחרון מלמד ששינוי מדיני שלא מטפל בבעיות אסטרטגיות מוקדם וללא מדיניות ברורה, מוצא את עצמו במציאות אסטרטגית מורכבת יותר בו לפרוקסי האיראני ברצועה יש מעמד חשוב, גם בעינינו וגם עבור חמאס.
חוסר הטיפול בבעיות הביא לכך שאנחנו מקבלים את איראן אפילו ברצועת עזה, כולל פרויקט דיוק הטילים שלה, תוך שחופש הפעולה שלנו מוגבל מאוד.
האסטרטגיה של ישראל הגיעה במבוי סתום מזה שנתיים, גם בגלל שהבעיה מסובכת ואין לה פתרונות פשוטים. אבל גם בגלל שמדיניות ממשלת ישראל כשלה ביצירת חלופות וחופש פעולה, ולמעשה עושה ההיפך, מרחיבה את מרחב התמרון של חמאס.
ברכות לג'יהאד
יד שמאל (הימנית) מנסה להגיע להסדרה ובודאי לא להסלים את הגזרה בשבוע לפני הבחירות, אז יד ימין (הימינה) עושה שרירים על פארש.
בדרך הפקנו סרטון "הקרב על הגופה"
מטרת הפוסט אינה לשכנע שישראל צריכה לתמרן קרקעית, כיוון שאין ערך להפצצות אוויריות, אלא להראות את התוצאות של אסטרטגית הפצצה אווירית ע"י ישראל. בעיקר להביא לכך שנחשוב מה אנחנו רוצים להשיג, ולא נעשה את מה שאנחנו יודעים לעשות "להפציץ מהאוויר לטובת ענישה".
הקרב על השליטה בבית המשפט כדי לקבל לגיטימציה לפעולות לא דמוקרטיות מחד, במקביל לצמצום הגבלת הכוח של השלטון לעשות רפורמות כרצונו, הוא אחד המאפיינים של השתלטות על דמוקרטיות ע"י אוטוקרטים נבחרים.
מדיניות ישראל מניחה שניתן יהיה להגיע עם חמאס להסדרה שתוכל להיות יציבה לשנים. ההנחה הזאת עומדת למבחן המציאות מזה שנתיים. בכל פעם שמתקרבים להסדרה כזאת, חמאס מגדיל את החיכוך ומפעיל כוח כדי להשיג הישגים נוספים ולסחוט את ישראל, לאור המצב הפוליטי המורכב כאן, להישגים נוספים. לדעתי, זה מטיל בספק את ההנחה הישראלית שחמאס באמת מעוניין בהסדרה. אולי חמאס מעוניין רק בכמעט הסדרה יציבה?
צריך לדעת לבחור בין חלופות רעות.
כדאי ללמוד לקחים ולא להאדיר סיפורי גבורה.
כאשר המטרה שלך הופכת להיות היכולת לפעול למען המטרה שלך. סימן שצריך לשנות כיוון.
ראוי לדיון על מוכנות הצבא להיות מעמיק יותר, אישי פחות (כיוון שהבעיות לא נובעות מאייזנקוט), אבל הכי חשוב כדאי גם לדבר על סדר עדיפויות. מה יותר חשוב, לתקוף את פרויקט הגרעין באיראן או לכבוש את עזה. לא ניתן לעשות הכל, ולתעדף מתחיל בצורך לומר מה לא עושים. את הלקח הזה האלוף במיל' בריק לא מוכן לממש.
