בישראל שולטת אסטרטגיית האשלייה העצמית. אנחנו עסוקים בלספר שצריך להיות חזקים מול כולם כל הזמן, בלי לנסות לדבר לאן רוצים להגיע ומה המשמעות של זה.

לפני 4 שנים ישראל תקפה התארגנות של חזבאללה כולל את בנו של עימאד מורנייה וגנרל איראני, מבלי לקחת אחריות. אתמול הזהרנו על זה בתקשורת.
ההבדל בולט לעין, ישראל מקבלת את כללי המשחק והקושי לפעול בסוריה בפעולת מנע.

מושג ההכרעה בתפיסת הבטחון התבטא בפיתוח יכולת מחץ צבאית שמאפשרת את הסרת האיום הצבאי במהירות ולא כפיית רצונה המדיני של ישראל על האויבים.
השינוי בסביבה האסטרטגית של ישראל, הן במאפייני האיום והן באויבים, הביא לכך שלא ניתן להסיר את האיום הצבאי במהירות ולכן מחייב שינוי של מערכת המושגים, שמטרתה כיול ציפיות במשולש ממשלה-צבא-אזרחים ושיפור ביכולת החשיבה האסטרטגית.

פגישת נתניהו עם פוטין מסמלת את הכשלון האסטרטגי של ישראל. בשונה מהנרטיב שמשודר לציבור, אין לישראל יכולת להוציא את איראן מסוריה. הבעיה מתחילה בהתייסות לרוסיה כידידה ולא כיריבה בעלת אינטרסים מנוגדים.
נתניהו מגיע לפגישה כמי שנענה לכללי המשחק של פוטין (מיעוט תקיפות וזהירות רבה מול רוסיה) ולא עם כלים בעלי משמעות.

כמה פעמים שאלתי את עצמי איך מבדילים ומה זה בדיוק, והנה לאור הטרנד העולמי של מנהיגים פופוליסטים הקדיש ה- Foreign

בחודש האחרון ישראל שינתה את מדיניות ה"עמימות" שלה בנוגע לפעולות בזירה הצפונית. קצת על מה זאת עמימות, האם לדעתי היא

הרוסים מחזקים אל הלפיתה סביב ישראל בשלל התבטאויות ומהלכים בזירה המדינית בימים האחרונים. כל אלו מהווים תפאורה לנסיעה של נתניהו לפגישה עם פוטין. פוטין מחזיק בקלפים ובמנופים ואחרי שהכין את הקדירה הוא יכול לשוב ולהיפגש עם ראש ממשלת ישראל אחרי חצי שנה, למרבה הצער, הקלפים שבידינו חלשים.

מכון אדלמן (Edelman) עורך כל שנה סקר על אמון הציבור ב-26 מדינות, ב-4 תחומים: הממשלה, התקשורת, ארגונים לא ממשלתיים ועסקים.

מסתבר שהימצאות בעמדת כוח לאורך זמן מביאה לשינוי התנהגות, שמוכר בפסיכולוגיה כ"תסמונת ההיבריס". מאמר מעניין מ- The Atlantic