המטרה של מדיניות היא ליצור את המציאות האסטרטגית הטובה ביותר האפשרית, ולא עצם ההשתתפות במשחק. ישראל חזרה על אותן טעויות בשלושת הצמתים שהיו לפניה בסוגיה האיראנית. הגיעה העת להכיר במציאות ולהתחיל לתכנן מדיניות חדשה שצופה פני סוף העשור הנוכחי, כי אתגר הגרעין האיראני לא עומד להיעלם.
העימות עם פוטין אינו קרב הכרעה אלא סדרת עימותים קטנים, שבה לא מנצחים בכולם, אבל חשוב להפסיק להפסיד ברובם. השאלה היא האם חיפוש נקודת האיזון יכולה לספק תוצאה רצויה, בהינתן שהתחרות המרכזית של ארה"ב בראי ביידן, זאת סין.
הניסיון של ביידן לחזור להסכם עם איראן מהווה הזדמנות לפתיחת דלתות בארה"ב בסוגיות אסטרטגיות בעלות חשיבות עליונה לבטחון הלאומי של ישראל לשנים קדימה. עימות ישיר ומלא עם ביידן על מדיניות שאין לנו יכולת השפעה עליה, זה שימוש בגפרורים בניסיון לחמם את הבית בחורף.
ההקשר הכללי, והמורכבויות של פוטין לאור המתיחות על סף מלחמה בין רוסיה לאוקראינה
ההבדלים בין פופוליסטים לדמוקרטים; פופוליזם עולה כאשר האמון במפלגות נחלש והדמוקרטיה נכשלת בתיווך השברים של הבטחתה העיקרית ש"העם שולט"; מה צריך לעשות וסיכום
הסידרה מציגה כיצד הנאצים חיסלו את הדמוקרטיה בחטף, את האנשים שניסו למנוע את זה בזמן אמת כי זיהו את סימני ההתרעה ומה פקידים צריכים לעשות
האשמות "האליטות", קורבנות, מיעוט נרדף, קיטוב, מסגור ובימוי משברים, שיוך אישי של המדינה, הפיכת הפקידות למקורבים נאמנים, השתלטות על בית המשפט והתקשורת ועוד. תוך נסיון לשוות תדמית דמוקרטית למרות הכל.
פופוליסטים הם אנטי-אליטיזם ואנטי-פלורליזם. יש אמת אחת ומוחלטת והם המייצג היחיד שלה, לא משנה מהי. הם מייצגים את "העם האמיתי" אותו הם מבדלים מכלל האזרחים.
הודו צונחת במדדי הדמוקרטיה, למרות שהבחירות בה עדיין חופשיות. השתקת התקשורת וביקורת נגד הממשלה, יצירת תקשורת נתונה למרות מפלגת השלטון וחוק אזרחות חדש.
במקום לעסוק בשיפור הדיון באסטרטגיה ובטחון בוחר האלוף בריק לעסוק ברשימת האשמות שמרביתן פשוט רחוקות מהמציאות. דיון על מערך טילים חשוב ונדרש. לא ככה עושים אותו
