במלחמת האזרחים בתימן נהרגו עד עכשיו יותר מ- 250000 אנשים, מתוכם יותר מ-110000 בלחימה, 12000 אזרחים וכ-150000 ילדים כתוצאה ממשבר הומניטרי מהגדולים בהיסטוריה, שהמלחמה חוללה. כל המאמצים של האו"ם להביא להפסקת אש נכשלו עד עכשיו.
עד כמה שזה ייראה מוזר בתוך הקטסטרופה שמתחוללת בתימן, קיימת אליטה מקומית שנהנית מהמצב, וזאת אחת הסיבות למבוי הסתום.
"אני לא טוען ששלטתי באירועים, אבל אני מודה בגלוי שהאירועים שלטו בי" (לינקולן).
המחשבה שתר"ש תנופה יתממש למרות הקורונה והכיאוס הפוליטי היו הכחשת מציאות. השאלה מי יהיה הרמטכ"ל שיקצץ בצה"ל כשיעבור תקציב.
אחרי המלחמה ארה"ב נקלעה לדילמה שבה הסנקציות פוגעות בעם העיראקי ומחוללת משבר הומניטרי, אבל הסרתן תשרת את סדאם, ואת סדאם היא רצתה להחליף כי הוא "רשע"
הדברים החדשים ששטייניץ אומר זה שהוא מבין שלא יהיה פירוק של איראן כמו בלוב. אבל מנגד הוא לא מצליח לצבוע מה ישראל באמת רוצה מלבד האמירה שאנחנו רוצים הסכם יותר טוב. יתכן שהניסיון לשכנע את ארה"ב להניח על השולחן אופצית תקיפה הוא ענף להיאחז בו. שני הצדדים יצאו משוכנעים בצדקתם.
תמונת מצב של הסטטוס קוו במלחמה בסוריה. אפשר להתרגל ל"סוריה החדשה"
הצורך בתמרון לא נובע מאקסיומה שהתקפיות תמיד נכונה, אלא כי צריך לבנות אסטרטגיה צבאית חדשה, לאור האיום המדוייק. הבעיה שעל זה אין דיון.
ביידן צריך להחליט בין שתי חלופות רעות באפגניסטן – לסגת ולקבל ביקורת על התבוסה; להשאיר כוחות לטובת סיכוי קטן להשגת הסכם בין הממשל לטליבאן
לישראל אין יכולת תקיפה אמינה באיראן, והיא לא תוכל לבנות כזאת – לא בהיבט היכולת הצבאית ולא בגילוי נכונות להוציא אותה לפועל. האם במצב הזה נכון להכין חלופה צבאית לתקיפת אתרי הגרעין באיראן? אני מתקשה למצוא את הסיבה. למי שטוען שאיראן מתכוונת בכל מקרה לבנות פצצה, אני ממליץ להשקיע את הכסף בהיערכות ליום הזה.
הלקח ההיסטורי מראה שבזמן הנוכחי, החלופה הריאלית היחידה למניעת התגרענות של איראן היא ע"י הסכם רזה, לא הסכם טוב, אבל הסכם שמשאיר את איראן תחת ה-NPT, וגורם לה להעדיף שלא לבנות פצצה.
הלקחים האסטרטגיים ממלחמת אזרבייג'ן-ארמניה על נגורנו-קאראבאך. על הדומה והשונה מישראל.
