בשיחות קודמות עסק עמר דנק (נווט קרב בדימוס, סא"ל במיל' וחוקר) בשאלת סיום המלחמות: מדוע קשה לסיים אותן, כיצד הן […]

המרכיב הבסיסי עליו מבוססת הרתעה הוא בטחון עצמי. בטחון עצמי של אומה משקף את יכולתה למצוא את שביל הזהב בין יוהרה לבין חוסר בטחון, בין יכולתה לקיים ויכוח פוליטי נוקב ליכולתה להסכים גם על ערכים בסיסיים.

4 הערכות שגויות (לצד הרבה נכונות): שחשוב לקצר את משך המלחמה; שממשל ביידן יתן לישראל חבל קצר ממה שניתן; יחס החברה לחטופים; קושי בפלישה לחאן יונס

המלחמה תקועה בסוגיית רפיח ומה רוצים ברצועת עזה, בזירה הצפונית, בשילוב בין הזירות ועשרות אלפי אזרחים עקורים מבתיהם.
הפלונטר האסטרטגי הוא תולדה של מדיניות "אנחנו לא מוכנים ל…", וחוסר נכונות לדון ב-"מה רוצים להשיג/ מוכנים להסתפק ביום שאחרי"

האמרה על כך שאתה אולי יודע איך אתה נכנס למלחמה אבל לעולם לא איך תצא ממנה, מעולם לא הייתה קולעת

השקעה שקועה ושנאת הפסד הם שני מכשולים מבניים בדרך לסיום מלחמות. ״נצחון מוחלט״ ו״מיטוט חמאס״ הם מושגים ערטילאיים שלא ברורה משמעותם, ספק אם ניתן להשיגם וספק רב אם נוכל לדעת שזה קרה. החזרת החטופים נתקלת במכשולים המבניים הללו ביתר שאת.

מלחמת האין ברירה של ישראל בעזה הסתיימה. השאלות העתידיות במלחמה הן לא שאלות קיומיות, מציגים אותן ככאלה מתוך נוחיות פוליטית.

הסוגיה הפלסטינית בלב העניין, מחוברת לאיום האיראני. הגרעין האיראני מתקדם, ההשפעה האזורית שלה גברה, והאיום שלה על ישראל מוחשי מתמיד. התלות בארה"ב גדלה, הקרע עם הדמוקרטים מסוכן. הברית עם פוטין התפוגגה ומקומה של ישראל בין הדמוקרטיות בסכנה.
בום, הכל קרס

דברי רהב הם לא חלופה לחשיבה אסטרטגית. הגענו למלחמה נטולי כשירות לחשוב ברצינות על הבטחון הלאומי, מה שהביא לפער ציפיות לא ניתן לגישור במציאות

השבת השחורה תפסה את סא"ל (מיל') עמר דנק, נווט קרב בדימוס, בקטמנדו – אחרי טרק ולקראת סיומה של חופשה חלומית.