קבלת החלטות אסטרטגיות מונעת יותר מתחושת ההפסד מאשר מסיכויים. כאשר נמנעים מעבודת מטה רצינית ותהליכי קבלת החלטות ראויים, החלופה שנראית בעלת סיכונים ומחירים נמוכים יותר היא זאת שתיבחר (לעיתים זאת החלופה הנכונה). מחירים לטווח קצר כואבים יותר, וגם מחירים וודאיים כואבים יותר מסיכונים, גם כאשר אלו עלולים להיות גבוהים יותר.
מי שקורא להסרת הרסן על פעולתו של צה"ל, צריך לומר באותה נשימה שזה יביא את חיילי צה"ל להאג. כך גם התוקפים את בג"ץ והפצ"ר בנושא.
הלואי והדיון על סיפוח מקסימליסטי בלי אזרחות יקבל קונטקסט קצת יותר מציאותי. סיפוח בתמורה להאג, זה סלוגן יותר מדוייק.
אחד ההסברים לכך שיש ירידה בתמיכת הציבור בדמוקרטיות ובכמיהה למנהיגים חזקים שמגולמת בהתחזקות הפופוליסטים היא שילוב של שני וקטורים משמעותיים. בלימה בצמיחה הכלכלית של הדמוקרטיות המערביות, שמובילה לתסכול וביקורת על נבחרי הציבור והמוסדות הדמוקרטיים. במקביל, שינויים דמוגרפיים ניכרים שמאיימים על הזהות של ציבור רחב, והופכים לסוגיה פוליטית מובילה בדמוקרטיות, באופן שמאפשר גם הסתה של תשומת הלב מהבעיות הכלכליות
הסכם ברית הגנה שמאושר בקונגרס צריך לכלול גבולות, התחייבויות הדדיות ועוד. הסכם כזה צריך להיות מאושר בסנאט ברוב של 2/3, ובכנסת ישראל (כמו הסכם שלום, לאור העובדה שהוא מהווה התחייבות עתידית). פעמים רבות בעבר היו דיונים הקשורים לברית הגנה אבל זה ירד מהפרק. עד מלחמת ששת הימים, ישראל היתה זו שרצתה ברית כזאת להבטחת בטחונה. לאחריה, גם כאשר הסוגיה עלתה על הפרק העדפנו בסופו של דבר שלא "ללכת" על הסכם מלא מסיבות רבות. הסכמים של שדרוג נוסף במערכת היחסים האסטרטגית כתחליף לברית הגנה היו מספר פעמים מאז הסכם השלום עם מצרים.
בעשורים האחרונים חלה ירידה משמעותית ביכולתו של הציבור להשפיע על המדיניות הן ישירות והן בעקיפין לאור צמצום העצמאות של נבחרי הציבור ועצמאותן של המדינות. העולם נהיה מורכב יותר ולכן נדרשים מומחים כדי לסייע לתהליכי החקיקה, הסחר העולמי גדל משמעותית ויש הסכמים רבים יותר בין מדינות שמקטינים את יכולתן לנקוט מדיניות עצמאית. בתוך המדינות עצמן נוצרו רשויות עצמאיות שאינן נבחרות ע"י הציבור שמקדמות חקיקה ורגולציה, ובכל המדינות יש ביקורת שיפוטית על בית המחוקקים. לבסוף, הכסף משפיע במידה ניכרת וההחלטות מושפעות יותר מאינטרסים של בעלי כוח ולא מתועלת הציבור.
לכבוד שבת קיבלנו שלל כותרות מטעמו של שר הבטחון החדש נפתלי בנט על הוצאת האיראנים מסוריה. ללא ארה"ב יש 4 חלופות לזה:
אופציה צבאית – השמדה רציפה וחוזרת של כל איראני בסוריה באשר הוא.
כפייה – גביית מחיר שיביא להתקפלות.
כפיה על הרוסים להוציא בכוחם את האיראנים מסוריה ופירוק הברית הרוסית – איראנית.
כפייה על אסאד להוציא את האיראנים מסוריה.
כל האפשרויות אינן ריאליות.
בלי קשר שר בטחון שמקדם מדיניות שונה ממדיניות הקבינט צריך להיות מפוטר באותה דקה.
הסוגיה המרכזית היא מהי תכלית התמרון, וכיוון שממשלת ישראל לא מוצאת תכלית ראויה שמצדיקה את מחירו של התמרון היא נמנעת מהפעלתו, ואם עושה זאת, זה לא בלב שלם, אלא ככורח
במלחמה הצפונית הבאה הפגיעה בישראל תהיה קשה ומשמעותית הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים לדמיין. זה יחייב את ישראל להחליט לתמרן במהירות (בשונה מהאופן בו קברניטים אוהבים להחליט). הבעיה שהתמרון לא מסיר את האיום הרקטי, בצורה שתאפשר חופש פעולה לממשלה. כך שלמעשה גם עפר שלח וגם ידלין צודקים באבחנה שלהם, ושניהם מציעים פתרון שאינו שלם מספיק. אם הדיון התפיסתי הזה לא יתקיים בישראל בהקדם, אנחנו ניתפס לא מוכנים למלחמה כואבת ויקרה, לא חשוב מי תהיה הממשלה שתכהן.
הדמיון בין בית הקלפים לתקיפה בשבוע שעבר גדול. האיראנים ירו רקטות אנחנו תקפנו בתגובה מטרות איראניות ומטרות הגנ"א סוריות.
לאור המצב הפוליטי בישראל התקיפה קיבלה חשיפה קטנה למדי, והעיסוק התקשורתי היה נמוך.
התגובות הרשמיות היו דומות למדי, עם קצת פחות פומופזיות.
בתחום הפרשנות כבר יש הרבה יותר ספקות על תכלית המלחמה של ישראל באיראן ועל הסיכוי להוציא את האיראנים מסוריה. גם השת"פ עם רוסיה כבר לא מובלט, לעומת הפעם הקודמת.
אין משהו יותר או פחות דמוקרטי אם בבחירות לנשיאות ארה"ב מתמודד נשיא מטעם אחת משתי המפלגות או מתמודד עצמאי.
גם בישראל הבחירות הן בין מפלגות, בוחרים במפלגה שמייצגת הכי טוב את העקרונות בהם אתה מאמין (או במקרה שלנו כנראה הכי פחות גרוע).
אלו הבחירות היחידות שחשוב שהן תהיינה חופשיות, הוגנות ותחרותיות
48 השעות האחרונות הם לא הצלחה מסחררת או כשלון מפואר.
העיסוק האובססיבי באיראן בטווח הקצר, וחוסר הטיפול בבעיות האחרות הביא לכך שאנחנו מקבלים את איראן אפילו ברצועת עזה, כולל פרויקט דיוק הטילים שלה, ללא יכולת פעולה אמיתית כנגד זה ואת כל הבעיות שהקפאנו מופשרות בו זמנית.
