הפרדיגמה של תיקו אסטרטגי, התאפשרה כיוון שהאיום היה מוגבל. הנזק מרקטות לא עלה על יכולתה של ישראל לצמוח כלכלית.
ישראל חייבת לחזור לשולחן התכנון ולחשוב על המשמעויות לקראת העשור הקרוב. זה מהלך לאומי שמחייב את ממשלת ישראל לעסוק בו.
קביעת נקודת עבודה של 4000 מונשמים אינה תרחיש ייחוס, אני משוכנע שבקבינט הוחלט על תרחיש ייחוס וההודעה מחמיצה את העבודה המרשימה.
השלטון בדיקטטורות מבסס את אחיזתו במדינה (ובציבור) ע"י מנגנונים של דיכוי והרתעה ומשחק עדין בין כמות הדיכוי הנדרשת להבטחת שרידותו למול החשש שאם לא יופעל כוח מספק, אח"כ יהיה צריך להפעיל יותר כוח
לסיכום, דיקטטורים חדשים שעלו בהפיכה צבאית ומתקשים להשתלט על הצבא ועל גורמי הכוח של המדינה, מנסים להקים מפלגה כדי ליצור שיווי משקל לגורמי הצבא והכוח. הקמתה של מפלגה כזאת משיגה תוצאות חיוביות בשרידות, במשילות ובאורך חיי המשטר.
ישראל נמצאת בנקודה הכי גרועה אסטרטגית למהלך הסיפוח ביחס ל-15 השנים האחרונות. איני סבור שזה ישפיע על הדיון הפוליטי, כיוון שזה לא מתקיים ממילא (מישהו יודע מה התכנית?). הסיפור שזאת הזדמנות היסטורית הוא אשלייה.
בשורה התחתונה השנה הראשונה להיווצרות של דיקטטורה היא שנה של מאבקי כוחות וחוסר ודאות רבה. קשב רב מופנה ליצירת מערכת פוליטית חדשה ולמאבקי הכוחות בתוך האליטה החדשה.
דיקטטורות מקיימות בחירות כי זה גורם שמייצב את השלטון, ומקטין את סיכויי נפילתו. זה נכון גם לדיקטטורות בהן בבחירות אין אפשרות בחירה למעט בשליט. הבחירות מאפשרות לשלטון המרכזי ליישר את הדרגים הזוטרים של המפלגה עם מפלגת השלטון ולעקוב אחרי יעילות עבודתם.
במהלך השירות הצבאי שלי נתקלתי במפקדים רבים מדי, שקיבלו תפקיד מקצועי בדרך לתפקיד הפיקודי הבא שלהם, והחליטו שהם המציאו את הגלגל. אותם מפקדים היו מצויידים בשכנוע עצמי עמוק שעד אליהם לא היה כלום, ויום אחרי בואם יש פתרון לבעיה המורכבת.
מלחמת המפרץ מציפה 2 בעיות גדולות בסיום מלחמות – המעבר בין סיום המבצע הצבאי לשלום שאחרי והיעדר תמונת הכניעה כפי שהיתה על המיזורי.
