על הדרך/טובי פולק: עליית מנהיגים פופוליסטים – פרק א'
כשבוחנים את עלייתם של הדיקטטורים המודרניים, בעיקר במדינות שהיו דמוקרטיות (מי יותר ומי פחות), כמעט תמיד אפשר למצוא אצלם את […]
כשבוחנים את עלייתם של הדיקטטורים המודרניים, בעיקר במדינות שהיו דמוקרטיות (מי יותר ומי פחות), כמעט תמיד אפשר למצוא אצלם את […]
סביב המהפכה המשפטית נולדו לא מעט מחאות, אבל יש מחאה אחת שהפכה כנראה לאפקטיבית ומדוברת יותר מאחרות. זו מחאה שהובילה
הבעיה עם דרך הפעולה הנוכחית של ישראל היא שבסופה זה עלול להתפוצץ מבלי שיש לנו שליטה.
האתגר של ממשלת ישראל ומערכת הבטחון, הוא לפתח שפה חדשה.
חשיבותה של העליונות האווירית, התחרות והמירוץ בחלל שאנחנו בראשיתו, סוגיית האזרחים והשפעתם של תאגידים אזרחיים על בטחון, והשיפורים ביכולת האיסוף וסגירת מעגל מדוייקת.
הנחת העבודה של ישראל בנוגע לשיווי המשקל של המערכת הפלסטינית מוטלת בספק רב. זה לקח 5-6 שנים לבנות שיווי משקל כזה בפעם הקודמת.
מדינת ישראל היתה חייבת לבנות חלופה אסטרטגית למול האיום שהאויבים שלנו עצרו, בהתחשב בכך שלא ניתן לעצור את הזמן מלכת ואת האויבים מפיתוח אמל"ח. פיתוח מערכת הגנה ליירוט של רקטות, כטב"מ ואיומים נוספים שאינם טק"ק לטווחים ארוכים היתה החלופה האסטרטגית היעילה ביותר מכל היבט
מאז 2009 מערכת היחסים של נתניהו עם צה"ל ובכירי מערכת הבטחון, מלווה בחוסר אמון הולך ונבנה מצידו של נתניהו. נתניהו מנהל את הסוגיות הבטחוניות של מדינת ישראל בצורה שאינה מתאימה לדמוקרטיה. המשבר סביב המחאה האזרחית של אנשי מילואים נגד ההפיכה המשטרית, הוא המשך של חוסר האמון שנתניהו זרע. האחריות כולה שלו, וככל שהיא שלו, הוא משתדל לזרוק אותה על ראשי המערכת.
זאת נראית משוואה לא פתירה בטווח הקצר, ובעיה אסטרטגית מורכבת לעיצוב בטווח הבינוני-ארוך. כרגע נראה שאף אחד מהצדדים לא חושב מעבר למתקפה האוקראינית הקרובה.
מדינת ישראל לקחה פניה לא נכונה לעבר התהום, דווקא בתקופה האסטרטגית המורכבת ביותר מאז שנוסדה