התפתחותה של האסטרטגיה הצבאית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק א'
סדרת פוסטים על הסיבות בגללן בישראל יש הימנעות מהפעלת צבא היבשה, והאסטרטגיה הצבאית שלה בעימותים הצבאיים ב-25 השנים האחרונות היא הפצצה של חיל האוויר בפתיחת המבצעים, והמתנה לסיום.
מאז נודעו תוצאות הבחירות, לפני יומיים, ראיתי לא מעט פוסטים משתאים: כיצד בחרו שוב בנתניהו גם אחרי החלטת היועמ"ש על
האירוניה התחדדה לקראת הבחירות הקרובות, הקמפיין של נתניהו התחלף מתחרות על קולות הימין, ושתיית הקולות של בנט וליברמן למאבק על הקולות עם כחול-לבן, זה הפך את האירוניה להזויה עוד יותר. בנט שהוא חבר קבינט, תוקף את מדיניות הממשלה בה הוא יושב, וראש הממשלה לא מדבר על המצב הבטחוני בדרום, אבל חוזר מארה"ב רק אחרי שהוא מבטיח שתהיה הפסקת אש.
הנחת המוצא שלי נובעת מכך שאני שייך למתקשים להאמין בשרשרת הטעויות שמעיפות טילים, לכן אני סבור שחמאס ממשיך לנהל עם
לקחי ארועי המרמרה צריכים להזכיר לנו שכדי לשמור על חיילי צה"ל באמת צריך ליווי משפטי ומערכת משפט עצמאית.
בישראל שולטת אסטרטגיית האשלייה העצמית. אנחנו עסוקים בלספר שצריך להיות חזקים מול כולם כל הזמן, בלי לנסות לדבר לאן רוצים להגיע ומה המשמעות של זה.
לפני 4 שנים ישראל תקפה התארגנות של חזבאללה כולל את בנו של עימאד מורנייה וגנרל איראני, מבלי לקחת אחריות. אתמול הזהרנו על זה בתקשורת.
ההבדל בולט לעין, ישראל מקבלת את כללי המשחק והקושי לפעול בסוריה בפעולת מנע.
מושג ההכרעה בתפיסת הבטחון התבטא בפיתוח יכולת מחץ צבאית שמאפשרת את הסרת האיום הצבאי במהירות ולא כפיית רצונה המדיני של ישראל על האויבים.
השינוי בסביבה האסטרטגית של ישראל, הן במאפייני האיום והן באויבים, הביא לכך שלא ניתן להסיר את האיום הצבאי במהירות ולכן מחייב שינוי של מערכת המושגים, שמטרתה כיול ציפיות במשולש ממשלה-צבא-אזרחים ושיפור ביכולת החשיבה האסטרטגית.
פגישת נתניהו עם פוטין מסמלת את הכשלון האסטרטגי של ישראל. בשונה מהנרטיב שמשודר לציבור, אין לישראל יכולת להוציא את איראן מסוריה. הבעיה מתחילה בהתייסות לרוסיה כידידה ולא כיריבה בעלת אינטרסים מנוגדים.
נתניהו מגיע לפגישה כמי שנענה לכללי המשחק של פוטין (מיעוט תקיפות וזהירות רבה מול רוסיה) ולא עם כלים בעלי משמעות.
כמה פעמים שאלתי את עצמי איך מבדילים ומה זה בדיוק, והנה לאור הטרנד העולמי של מנהיגים פופוליסטים הקדיש ה- Foreign
