אחרי המלחמה ארה"ב נקלעה לדילמה שבה הסנקציות פוגעות בעם העיראקי ומחוללת משבר הומניטרי, אבל הסרתן תשרת את סדאם, ואת סדאם היא רצתה להחליף כי הוא "רשע"

הדברים החדשים ששטייניץ אומר זה שהוא מבין שלא יהיה פירוק של איראן כמו בלוב. אבל מנגד הוא לא מצליח לצבוע מה ישראל באמת רוצה מלבד האמירה שאנחנו רוצים הסכם יותר טוב. יתכן שהניסיון לשכנע את ארה"ב להניח על השולחן אופצית תקיפה הוא ענף להיאחז בו. שני הצדדים יצאו משוכנעים בצדקתם.

תמונת מצב של הסטטוס קוו במלחמה בסוריה. אפשר להתרגל ל"סוריה החדשה"

הצורך בתמרון לא נובע מאקסיומה שהתקפיות תמיד נכונה, אלא כי צריך לבנות אסטרטגיה צבאית חדשה, לאור האיום המדוייק. הבעיה שעל זה אין דיון.

ביידן צריך להחליט בין שתי חלופות רעות באפגניסטן – לסגת ולקבל ביקורת על התבוסה; להשאיר כוחות לטובת סיכוי קטן להשגת הסכם בין הממשל לטליבאן

לישראל אין יכולת תקיפה אמינה באיראן, והיא לא תוכל לבנות כזאת – לא בהיבט היכולת הצבאית ולא בגילוי נכונות להוציא אותה לפועל. האם במצב הזה נכון להכין חלופה צבאית לתקיפת אתרי הגרעין באיראן? אני מתקשה למצוא את הסיבה. למי שטוען שאיראן מתכוונת בכל מקרה לבנות פצצה, אני ממליץ להשקיע את הכסף בהיערכות ליום הזה.

הלקח ההיסטורי מראה שבזמן הנוכחי, החלופה הריאלית היחידה למניעת התגרענות של איראן היא ע"י הסכם רזה, לא הסכם טוב, אבל הסכם שמשאיר את איראן תחת ה-NPT, וגורם לה להעדיף שלא לבנות פצצה.

הלקחים האסטרטגיים ממלחמת אזרבייג'ן-ארמניה על נגורנו-קאראבאך. על הדומה והשונה מישראל.

מדוע המשטר באיראן לא צפוי לקרוס בגלל הסנקציות דרך ניתוח כיצד עובדות דיקטטורות ודרך זה להבין יותר את איראן, מבלי לדבר יותר מדי על איראן.

המסקנה, שצריך למנוע ולעצור ממי שעושים מהלכים נגד היסודות הבסיסים של הדמוקרטיה לחזור ולרוץ שוב. צריך למנוע מהם לכהן בשנית, כיוון שהם צפויים לנסות לפגוע בדמוקרטיה מבפנים, וכיוון שיש להם כוח פוליטי רב שמאפשר להם נקודת זינוק טובה לזה.