תגובה נקודתית למתקפה האיראנית; פלישה מוגבלת לרפיח; הכשלת עסקת חטופים; הימנעות ממינוף ההגנה בליל הטילים האיראני והמשך עימות עם ארה"ב; הגעה לשלב ג' בלי תכנית

המלחמה בעזה לא תרפא את הטראומה של ה-7/10, כמו שמלחמת שלום הגליל לא ריפאה את טראומת יום הכיפורים. היא יצרה טראומה אחרת.

האם ניתן להשוות?

תפיסת הבטחון של ישראל כבר לא מתאימה יותר מ-30 שנה, אבל המכה שספגנו ב-7/10 הביאה אותנו לפעול הפוך מכל העקרונות שנותרו בתוקף

תשע נקודות שכדאי להביא בחשבון לפני שיוצאים למלחמה בצפון

המציאות אליה נקלעה ישראל מחייבת הערכת מצב והתמודדות עם לפחות שישה אתגרים אסטרטגיים, שלא ניתנים ל"פתרון"

פרדוקס הבטחון של מלחמת 'חרבות ברזל' הוא שכל עוד המלחמה תימשך תחושות חוסר הבטחון של האזרחים ימשיכו להיות ברמה גבוהה של "איום קיומי", מה שיקשה להביא את המלחמה לסיום. רק בסיום המלחמה אפשר יהיה להחזיר את תחושות הבטחון

איך מנצחים מלחמות, מתי מלחמות נגמרות איך מנהלים משא ומתן מול אויב רצחני והאם אפשר להשיג ניצחון מוחלט? עמר דנק

הויכוח על רפיח ועסקת החטופים, מסתיר את הדיון האמיתי על מה המלחמה הזאת: עתיד מפעל ההתנחלויות למול מגמת הסדר עם פלסטינים, או חוסר הרצון להחליט

מערכת שבירה היא מערכת שבה יש ריכוזיות גדולה, ניתוק מגירוי חיצוני והיעדר יתירות. שלושת הגורמים האלה אפיינו את ישראל לפני יום הכיפורים 73 וגם לפני שמחת תורה 23. כמדומני שב-7/10 ישראל היתה שבירה יותר מזו של 73, התוצאות משקפות את זה.

מלחמת עזה הביאה את הממשלה וישראל לנקודת הכרעה בשאלה האם ניתן להמשיך במדיניות ההתבודדות המדינית שבנימין נתניהו הוביל בהדרגה ובזהירות ב-15 שנות שלטונו על מנת להבטיח קפאון ומבוי סתום בסוגיה הפלסטינית.