ישראל מנסה כרגע לעצור שתי מגמות – האחת, הרצון של טראמפ להיפגש עם רוחאני; השניה, הניסיון הצרפתי למנוע שבירה מוחלטת של הסכם הגרעין.

הדמוקרטיה בנסיגה. במקום הנמוך של הסינוס, מאמר שמנסה לאתר את הבעיות שיקשו על האוטוקרטים החדשים.

לסיכום, הסוגיה העיקרית היא היעדר דיון על חלופות מדיניות. אפילו בתוך ממשלת נתניהו ניסה ישראל כ"ץ להציע הצעות כלשהן אבל דיון אמיתי בנושא לא התקיים.
'צוק איתן' לא היה הצלחה או כשלון, המדיניות של ישראל היתה קפאון מוחלט. 10 שנים מספיקות כדי להתרשם מזה.

בסיכום הדברים כדאי לשים לב לדבר מה משמעותי שקרה אתמול – נסראללה האשים בפומבי את ישראל בתקיפה בלבנון, מה שמוביל למחוייבות שלו לתגובה מולנו. הבעיה שזה מוביל אותנו להיות קפוצי תחת ולשכנע את עצמנו שאסור לנו גם לחטוף.
בנוסף, הוא דיבר על כך שחזבאללה ינסה ליירט כטבמים ישראלים מעל לבנון. זה ישנה מהותית את חופש הפעולה של ישראל מעל לבנון, מבלי לתת לגיטימציה לישראל להגיב בצורה קשה.

למה עכשיו –בפעמים הקודמות שאיראן ניסתה ו/או תקפה את ישראל ישירות מסוריה זה היה אחרי תקיפות ישראליות ישירות כנגדה. האם

הכרעה באמצעות הפצצה מהאוויר – גרמניה של מלה"ע ה-2. תכנית הנצחון האווירי המסודרת הראשונה ומדוע גרמניה לא נכנעה

"תכנית היא כמו עץ, צריך שיהיו לה ענפים, בדים ועלים, אחרת היא תהיה שדופה כמוט".
האם ייתכן שבחירה חוזרת של טראמפ תאפשר לאין תכנית שלו ללבלב? בודאי שייתכן. האם לטראמפ יש מושג כיצד זה יכול לקרות, לדעתי לא. טראמפ מעוניין בפגישות מתוקשרות, לא בהסכמים רציניים שבהם צריך לוותר בצורה הדדית.

הסכם שיתוף הפעולה החדש בין רוסיה לאיראן הוא עדות נוספת (בעקיפין) לכך שהאסטרטגיה של ישראל בסוריה לא עולה יפה.

פעמים רבות אחד הקשיים בדרך להביא את המלחמה לסופה, הוא הצורך לשנות את המנגנון שמנהל את המלחמה.

לפני 10 חודשים הופל בחופי סוריה אליושין רוסי ע"י הסורים בעצמם. הנפילה חוללה משבר יזום שהביא למציאות חדשה במערכת הלחצים