פגישת נתניהו עם פוטין מסמלת את הכשלון האסטרטגי של ישראל. בשונה מהנרטיב שמשודר לציבור, אין לישראל יכולת להוציא את איראן מסוריה. הבעיה מתחילה בהתייסות לרוסיה כידידה ולא כיריבה בעלת אינטרסים מנוגדים.
נתניהו מגיע לפגישה כמי שנענה לכללי המשחק של פוטין (מיעוט תקיפות וזהירות רבה מול רוסיה) ולא עם כלים בעלי משמעות.

כמה פעמים שאלתי את עצמי איך מבדילים ומה זה בדיוק, והנה לאור הטרנד העולמי של מנהיגים פופוליסטים הקדיש ה- Foreign

בחודש האחרון ישראל שינתה את מדיניות ה"עמימות" שלה בנוגע לפעולות בזירה הצפונית. קצת על מה זאת עמימות, האם לדעתי היא

הרוסים מחזקים אל הלפיתה סביב ישראל בשלל התבטאויות ומהלכים בזירה המדינית בימים האחרונים. כל אלו מהווים תפאורה לנסיעה של נתניהו לפגישה עם פוטין. פוטין מחזיק בקלפים ובמנופים ואחרי שהכין את הקדירה הוא יכול לשוב ולהיפגש עם ראש ממשלת ישראל אחרי חצי שנה, למרבה הצער, הקלפים שבידינו חלשים.

מכון אדלמן (Edelman) עורך כל שנה סקר על אמון הציבור ב-26 מדינות, ב-4 תחומים: הממשלה, התקשורת, ארגונים לא ממשלתיים ועסקים.

מסתבר שהימצאות בעמדת כוח לאורך זמן מביאה לשינוי התנהגות, שמוכר בפסיכולוגיה כ"תסמונת ההיבריס". מאמר מעניין מ- The Atlantic

דיונים כאלו הם הכרחיים כדי שצה"ל יתפתח.
השאלה מה מקומו של צבא היבשה בתפיסת הבטחון של מדינת ישראל הכרחית. זוהי שאלה שממשלת ישראל אמורה להכריע בה ולא להותיר אותה רק לצבא.

דו"ח המודיעין האמריקאי נותן זווית מעניינת לסוגיות עולמיות, לא בהכרח דומה לזו שניתנת ע"י המנהיגים.
השיח הבטחוני בישראל היתה נתרם אם היינו זוכים לדו"ח מגוף המודיעין הלאומי (אמ"ן).

האינטרס הרוסי הוא שיקום מעמדה של סוריה כעוגן להשפעתה במזרח התיכון. לישראל אין גב אסטרטגי להתעמת עם האינטרס הזה, ולכן התקיפות של ישראל תיפסקנה. השאלה היחידה היא כמה הרוסים יצטרכו להסביר.