בעוד העיסוק הוא בביטול (או יותר נכון יציאתה של ארה"ב) הסכם הגרעין עם איראן, סוגיות בעלות משמעות רבה לא פחות מוכרעות, כאשר ארה"ב (וגם ישראל) אינן רלבנטיות לשיחה.כאשר עוסקים רק בפוליטיקה פנימית, המציאות מתנפצת בחלון.
בחלוף הזמן מהפרסום אני תוהה האם עדין יש רבים שסבורים שלא היה צריך לפרסם רשמית את העובדה שישראל תקפה את הכור
תקציר הפרקים הקודמים: צפון קוריאה חתמה פעמיים על הסכם עם ארה״ב, ב-94 ו-2007. ב-94 ההסכם עסק בעצירת ההתקדמות של פרויקט
הקמתו של חיזבאללה באה כתוצאה מכניסת ישראל ללבנון. איראן ניצלה את ההזדמנות ועוד באותו חודש שלחה נציגים כדי להקים תנועת
הטיית (יוריסטיקת) הזמינות מתארת את האופן שבו אנחנו אומדים שכיחות של תופעות. דניאל כהנמן ועמוס טברסקי חקרו אותה לראשונה בראשית
אחת לפרק זמן מתבטא בכיר ישראלי כזה או אחר על מה נעשה ללבנון במקרה של מלחמה. 20, 100, 300, וכמה
שיתוף הפעולה בין איראן לרוסיה הוא חיוני אסטרטגית לשתיהן. בסוריה זה רק בא לידי ביטוי מוחשי עבורנו. עבור רוסיה הוא
גם אם נצא מגדרנו ונעשה כל שביכולתנו להביא לשגשוג רצועת עזה תהיה שנאה עזה לישראל, רצון לפגוע בה וטרור. הסוגיה
השאלה היא של מי האינטרס חזק יותר, של ישראל להמשיך לתקוף (כדי להרגיש שהיא פועלת נגד ההתבססות האיראנית, למרות שזאת מתגברת), או של הסורים והאיראנים להפסיק את התקיפות והפגיעה בריבונות הסורית.הערכה שלי שלאורך זמן האינטרס הסורי-איראני חזק יותר, כל עוד ישראל לא מוכנה להילחם מלחמה רחבה כדי להניע הסדר.
היום בשנת 1898 פרסם אמיל זולא את מאמרו ׳אני מאשים׳, בו תקף את השלטון והצבא הצרפתי על התנהלותם בפרשת דרייפוס.
