לפני שלושה ימים העיז נדב איל לפרסם ציוץ שבחירתו של נשיא פולין המכהן, דודא, היא מכה אנושה לדמוקרטיה. מיד קמו כנגדו כיצד ייתכן שבחירות דמוקרטיות יכולות להיות מכה אנושה לדמוקרטיה.
בישראל סוכני הבורות של הדמוקרטיה מנסים לטשטש תהליכים ולצורך כך הם מקדמים בורות, לפיה בחירות מוכיחות שיש דמוקרטיה.
1. הפעלת הצבא חייבת להיות מחוברת למדינאים 2. זה לא ויכוח בין ימין לשמאל 3. הרתעה זאת עצלנות מחשבתית 4. צה"ל מתכונן למלחמות במנותק מהמציאות
דמוקרטיות לא מסתיימות ברגע ברור, למעט בהפיכה צבאית. זה תהליך הדרגתי ואיטי, לאוטוקרט הנבחר בדרך דמוקרטית יש אינטרס להפעיל את מינימום הדיכוי הנדרש על מנת להבטיח את המשך שלטונו.
בדיקטטורות יציבות רוב האזרחים תומכים במשטר, אחרי שהן נופלות מסתבר שכמעט כולם רצו שהמשטר יוחלף.
הפרדיגמה של תיקו אסטרטגי, התאפשרה כיוון שהאיום היה מוגבל. הנזק מרקטות לא עלה על יכולתה של ישראל לצמוח כלכלית.
ישראל חייבת לחזור לשולחן התכנון ולחשוב על המשמעויות לקראת העשור הקרוב. זה מהלך לאומי שמחייב את ממשלת ישראל לעסוק בו.
קביעת נקודת עבודה של 4000 מונשמים אינה תרחיש ייחוס, אני משוכנע שבקבינט הוחלט על תרחיש ייחוס וההודעה מחמיצה את העבודה המרשימה.
השלטון בדיקטטורות מבסס את אחיזתו במדינה (ובציבור) ע"י מנגנונים של דיכוי והרתעה ומשחק עדין בין כמות הדיכוי הנדרשת להבטחת שרידותו למול החשש שאם לא יופעל כוח מספק, אח"כ יהיה צריך להפעיל יותר כוח
לסיכום, דיקטטורים חדשים שעלו בהפיכה צבאית ומתקשים להשתלט על הצבא ועל גורמי הכוח של המדינה, מנסים להקים מפלגה כדי ליצור שיווי משקל לגורמי הצבא והכוח. הקמתה של מפלגה כזאת משיגה תוצאות חיוביות בשרידות, במשילות ובאורך חיי המשטר.
ישראל נמצאת בנקודה הכי גרועה אסטרטגית למהלך הסיפוח ביחס ל-15 השנים האחרונות. איני סבור שזה ישפיע על הדיון הפוליטי, כיוון שזה לא מתקיים ממילא (מישהו יודע מה התכנית?). הסיפור שזאת הזדמנות היסטורית הוא אשלייה.
בשורה התחתונה השנה הראשונה להיווצרות של דיקטטורה היא שנה של מאבקי כוחות וחוסר ודאות רבה. קשב רב מופנה ליצירת מערכת פוליטית חדשה ולמאבקי הכוחות בתוך האליטה החדשה.
