כיצד באות דיקטטורות לעולם, ומי המחוללים שלהן

דיקטטורות מקיימות בחירות כי זה גורם שמייצב את השלטון, ומקטין את סיכויי נפילתו. זה נכון גם לדיקטטורות בהן בבחירות אין אפשרות בחירה למעט בשליט. הבחירות מאפשרות לשלטון המרכזי ליישר את הדרגים הזוטרים של המפלגה עם מפלגת השלטון ולעקוב אחרי יעילות עבודתם.

במהלך השירות הצבאי שלי נתקלתי במפקדים רבים מדי, שקיבלו תפקיד מקצועי בדרך לתפקיד הפיקודי הבא שלהם, והחליטו שהם המציאו את הגלגל. אותם מפקדים היו מצויידים בשכנוע עצמי עמוק שעד אליהם לא היה כלום, ויום אחרי בואם יש פתרון לבעיה המורכבת.

מלחמת המפרץ מציפה 2 בעיות גדולות בסיום מלחמות – המעבר בין סיום המבצע הצבאי לשלום שאחרי והיעדר תמונת הכניעה כפי שהיתה על המיזורי.

חשוב לדבר גם על האריטקטורה של מערכת היחסים ולא רק על הפרטים הטקטיים

עמדות פרוגרסיביות מקטינות את התמיכה במועמד, אבל מזיזות את העמדות שמאלה.
יש שלל דוגמאות בישראל בהן שולחים פוליטיקאי או מקורב להביע עמדה קיצונית, מתנערים מהאיש עצמו, אבל כך מכשירים את דעת הקהל. מסתבר שזאת פרקטיקה מועילה.

בישראל אין הערכת מצב אסטרטגית ראויה, כיוון שהכל נחלק לימין VS שמאל, גם כשאינו כזה. הנסיגה מלבנון אינה עניין של ימין או שמאל, ישראל מעולם לא התכוונה לספח את השטח. "שמאלנים" רבים האמינו בלב שלם שחייבים להישאר ברצועת הבטחון ואסור לסגת.
זה לא שאני סבור שניתן לתקן את זה בקלות, אבל אם יש לקח שכדאי לקחת מהנסיגה מלבנון הוא שויכוח פוליטי גם על סוגיות רגישות, צריך להישאר מתוך אמונה ששני הצדדים רוצים במצב עתידי טוב יותר ולא שבכוונת אחד מהם להרוס את המדינה.

איני יודע כמה קשות יהיו השפעותיו של המשבר הכלכלי. אני מזהה שצה"ל עוד לא התחיל להפנים שתר"ש החלומות של הרמטכ"ל לא יכול לצאת את הפועל, ושהוא צפוי לקיצוץ תקציבי משמעותי. אבל בלי קשר לזה, מדינת ישראל צריכה לשדרג את יכולתה להעריך את סיכויי "הנצחון" במלחמות אותן היא יוזמת, ולראות אותם באור יותר מפוקח ופחות דמגוגי. צה"ל חייב לעבור שדרוג בהבנתו שמלחמות אינן הזדמנות להוציא הכי הרבה כסף שאפשר, בפרק הזמן הכי קצר שאפשר, מבלי שיש תפוקה בקצה.

להבנתי, הרוסים לא מתכוונים להחליף את אסאד וגם לא יכולים לעשות זאת, והאיראנים לא בדרך החוצה מסוריה למרות הדיבורים החוזרים ונשנים

אוטוקרטים מנצלים את משבר הקורונה לחזק את הסמכויות שלהם