גדולים ככל שיהיו הישגי צה"ל הם לא מביאים לנצחון מוחלט כיוון שאין בכוחה של ישראל לכפות כזה, כפי שהיה בכל מלחמות ישראל. בעיית המחויבות מביאה לחשש ישראלי שההישגים לא יתורגמו ליכולת אכיפה אחרי המלחמה, והאיומים יתחדשו, חשש שמקשה להביא את המלחמה לסופה. העניין הוא שהחשש מוצדק, ולמרות זאת למציאות יש נטיה להגיע.
קווי הדמיון בין כשלון 1973 לכשלון 2023 הם הסימפטומים למחלה האמיתית – אין בישראל מוסדות שיאפשרו פיתוח תפיסות חדשות, שיבחנו מקצועית חלופות אסטרטגיות ללא תלות פוליטית ושהדיון הבטחוני שלה הוא נכה ומוגבל גם כתוצאה משליטת הממסד בשיח וגם מחוסר נכונותו לקבל ביקורת
קוראי הוותיקים יודעים שאני סבור שישראל מידרדרת דמוקרטית ושיש לכך סימנים רבים, אבל גם אם לא מסכימים על כך, וברור
השבוע קיבלנו דוגמא כיצד ההחלטות לגבי ציר פילדלפי יצרו השקעה שקועה מטעמה של ישראל, שקשה לוותר עליה
הספר של גיא חזות מצויין ומומלץ לקריאה. בגלל שהוא כזה הרגשתי צורך לכתוב ביקורת והתייחסות לחלק מהדברים שעולים בספר. רוצו לקרוא
מה הכוונה למדינה לא רציונלית ומדיניות לא רציונלית, והאם ישראל במלחמה ה-7/10 היא לא רציונלית (ספוילר – כן)
כניעה, עסקה מופקרת, איום קיומי זאת טרמינולוגיה קיצונית ושגויה בנוגע למלחמה, שנועדה למנוע דיון רציני על מטרותיה, מחיריה והחלופות האמיתיות שעומדות בפני ישראל
מאמר שכתבתי ל-תלמ על התארכות מלחמות ומלחמת ה-7/10. מוזמנים לקרוא
סא"ל במיל עמר דנק, נווט קרב וחוקר סיום מלחמות, על היעדר האסטרטגיה במלחמה, על מחאת הטייסים כנגד הרפורמה המשטרית ועל
תגובה נקודתית למתקפה האיראנית; פלישה מוגבלת לרפיח; הכשלת עסקת חטופים; הימנעות ממינוף ההגנה בליל הטילים האיראני והמשך עימות עם ארה"ב; הגעה לשלב ג' בלי תכנית
