נצחון ע"י הפצצה אווירית – חלק ב': מבחן המציאות

בפרק הקודם דיברתי על 4 אסטרטגיות אכיפה אווירית – ענישה, איום בהסלמה, שלילת יכולת ועריפה.
הגיע העת לבחון מקרים מפורסמים שנקשרים לאכיפה ע"י כוח אווירי. מילת הקדמה, אין כאן התייחסות למלחמת קוסובו, ייתכן שאקדיש לה פרק מיוחד בעתיד. הפעם אפרט על 3 מלחמות – יפן בסוף מלה"ע, וייטנאם ומלחמת המפרץ – ואוסיף מסקנות.

יפן 1944-1945
יפן מוזכרת פעמים רבות כדוגמא הקלאסית לאכיפה אווירית, אחרי 2 פצצות אטום היא נכנעה ללא תנאי. לכן כדאי להתחיל דווקא כאן.
3 טענות עיקריות קיימות להוכחת ההצלחה של אכיפה נגד יפן, בכולן הנחת היסוד היא שפגיעות האזרחים היא שהובילה לכניעה: הראשונה, פצצת האטום הובילה לפחד מהמשך ענישה עתידית בנשק גרעיני; השניה, שההפצצות האסטרטגיות על האוכלוסיה היפנית שהיו עוד לפני האטום הובילה למורל נמוך של הציבור; השלישי, הנכונות של ארה"ב לשנות את דרישתה ולהסכים להישארותו של הקיסר על כיסאו.
אבל, ההפצצה הקונבנציונאלית שיפן עברה היתה הרבה מעבר למה שחוללו פצצות האטום. תקיפות התבערה על יפן התחילו רשמית ב-9 במרץ 1945, בתקיפות הושמדו 40% מהשטח של 66 ערים יפניות. 22 מיליון (30% מהאוכלוסיה) איבדו את בתיהם, 2.2 מיליון נפגעו מתוכם 900,000 הרוגים (לעומת כ-780,000 חללים בשדה הקרב).
העקרון שבו פצצות האטום גרמו להבנה שהנזק העתידי הוא כזה שלא ניתן לעמוד בו, אבל זה היה גפרור שכבר לא ניתן להדליק.
התיאוריה של דואה יושמה במלואה על יפן, ועדיין לא הביאה לכניעתה, גם לא לנפילת המורל האזרחי. יש תיעוד מפורט של תהליכי קבלת ההחלטות ביפן, כולל של ראש הממשלה ושר החוץ ואין עדות לכך שהפגיעות באזרחים הם שהביאו לשינוי בעמדותיהם לגבי המלחמה. יש עדות שפצצת האטום ב-6 באוגוסט אכן השפיעה על דעתם. לעומת זאת, לעובדה שארה"ב הטילה סגר ימי על יפן היתה השפעה דרמטית על הערכת המצב היפנית עוד קודם לכן.

75% מחומרי גלם הכרחיים ומוצרי יסוד היו מיובאים לפני המלחמה, רק 2/3 מתוכם בצי יפני, ותעשיית המספנות שלה היתה קטנה ולא יכלה לעמוד בהחלפת אבידות במלחמה. במהלך המלחמה יפן הגיעה לשיא של ספינות שיכולות להוביל כ-10 מיליון טון אספקה (6 מיליון שלה ועוד 4 מיליון עליהם השתלטה). לפי תחשיביה היא היתה זקוקה ל-5 מיליון למלחמה ממושכת. משנת 1943 העלו האמריקאים את מספר הצוללות במצור על יפן בהדרגה. כוח אווירי הוקצה למשימה הזאת מאוחר ב-1945. באוגוסט 1945 לפני כניעתה נותר ליפן צי של 1/2 מיליון טון בלבד. יבוא הסחורות פסק לחלוטין. אמנם יפן אגרה סחורות לפני המלחמה, אבל המצור הקריס אותה לחלוטין. יפן אגרה 40 מיליון חביות נפט ב-1941 (לצריכה שנתית של 35 מיליון), בסוף מרץ 45 נותרו לה 3.7 מיליון ויבוא הנפט שלה פסק לחלוטין. ביולי נותרו לה 800,000 חביות, לא נותר לה דלק למבצעים אוויריים וימיים. התעשייה היפנית שותקה לחלוטין ביולי.

הגישושים על תנאי הכניעה, מתוך תקווה שהיא לא תהיה מוחלטת החלו כבר במאי, הנטיה היתה לנסות לגשש דרך הסובייטים. כבר ב-20 ביוני אמר הקיסר לטוגו (שר החוץ) שהדו"חות של הצבא מלמדים שצריך לסיים את המלחמה מיד. ב-7 ביולי הוא הציע לסוזוקי (ראש הממשלה) לשגר שליח מיוחד למוסקבה. פצצת האטום היתה החותמת על כך שיפן היתה על הקרשים. לא המתקפה האווירית הביאה אותה על הברכיים אלא המצור הימי. פצצת האטום היה הפוש האחרון.
אגב, ארה"ב מעולם לא ויתרה על הדרישה שלה לכניעה מלאה ולא התחייבה להותיר את הקיסר על כיסאו בטרם יפן נכנעה.

וייטנאם
מערכת האוויר שכונתה "רעם מתגלגל" הופעלה ע"י ממשל ג'ונסון מתוך תקווה לסיים את המלחמה בהצלחה, במהירות ובזול. אבל המתקפה האווירית לא היתה מותאמת למלחמת הגרילה שהציבה בפניה האנוי, ולא שינתה את השאיפות הטריטוריאליות שלה.
האמריקאים ניסו לממש ב"רעם מתגלגל" את אסטרטגית האיום של שלינג. קרי, הפצצה שמוכיחה את היכולת ומראה ליריב מה יהיה המחיר העתידי אם הוא לא יקבל את תנאיה של ארה"ב. ל-"רעם מתגלגל" היו 3 חלופות לאסטרטגיה למימושו:
הראשונה, אסטרטגיית שלינג, שכללה איום בהשמדת התעשייה (שנתמך במודיעין על כך שהאנוי מוטרדת מאוד מחשיפת התעשייה לתקיפה), והיה בה מרכיב מובנה לשמירה על כך שתמיד יהיה איום גדול יותר ממה שהותקף עד אותו רגע. האנוי יכלה לבחור להיכנע או לזכות בחורבן מוחלט.
השניה, אסטרטגיית דואה אותה הציע חיל האוויר, למימוש מדורג. קרי, לתקוף מטרות אסטרטגיות אזרחיות בקצב גובר תוך הגברת קצב ההשמדה ולהגביר את קצב ההשמדה בהדרגה. במקום לאיים בהשמדת התעשייה בצפון, להשמיד אותה על מנת לחולל כאוס אזרחי. כדברי למיי: "המשימה הצבאית שלפנינו היא לעשות זאת כה יקר לצפון וייטנאם עד שהם יחדלו מתוקפנותם נגד דרום וייטנאם ולאוס. אם נעשה זאת יקר מדי עבורם, הם אכן יחדלו".
השלישית, אותה הציע יו"ר המטות המשולבים הוא אמנעת הלוגיסטיקה של צפון וייטנאם ומניעת העברת אספקה מהצפון לכוחותיהם בדרום ובלאוס.

בפועל האמריקאים ניסו את שלושת האסטרטגיות בחוסר הצלחה. רק בשביל לסבר את העין, ב-1965 הוטלו על 63,000 טון חימוש, ב-1966 136,000 וב-1967 226,000 טון חימוש. במהלך 1968 הפחיתה ארה"ב את התקיפות מתוך תקווה למו"מ, בפרט אחרי הודעת ג'ונסון שלא ירוץ שנית.

לעומת הכשלונות הללו, דווקא המתקפה האווירית של ניקסון ב-1972 היתה גורם משמעותי לחתימת ההסכם על הפסקת אש בין הצדדים. היא הגיעה אחרי 3 שנות מו"מ חסר תכלית.
הסיבה העיקרית שהיא הצליחה יחסית היתה בצפון וייטנאם עברה מאסטרטגייה של גרילה, לאסטרטגיה צבאית קלאסית וזאת היתה פגיעה, לאסטרטגית אמנעה.
צפון וייטנאם יצאה למתקפה באביב 1972 כתוצאה מאבדן שליטה בחלקים של דרום וייטנאם. "מתקפת האביב" נפתחה ב-30 במרץ, ונחלה הצלחה בשדה הקרב. תוך חודש הובקע קו החזית של צבא הדרום ואיימו להגיע עד 100 ק"מ מצפון לסייגון. צבא הדרום היה על סף קריסה.
בתגובה ארה"ב הנחיתה תקיפות אוויריות שמטרתן הראשונית היתה אכיפה בנוסח שלינג (איום בהסלמה). קיסינג'ר הבין שזאת אסטרטגיה כושלת כאשר נפגש עם לה-דוק תו, שאמר לו במפורש שאין בכוונת הצפון לסגת. לאור זאת, השתנתה האסטרטגיה האמריקאית לתקיפות אמנעה, שכללו בסיסים צבאיים, עורקי תחבורה, מטרות לוגיסטיקה, מאגרי דלק, רכבות, כלי רכב ועוד. זה לא הכריע את צבא הצפון, אבל אילץ אותו לעבור למגננה, וצמצם מאוד את יכולתו לתקוף. בסוף 1972, השתנתה גישת הצפון במו"מ. באוקטובר 1972 קיבל לה-דוק תו את תנאי ניקסון (הפסקת אש, חילופי שבויים ונעדרים, המשך סיוע כלכלי לסייגון) וויתרה על הדרישה להקמת ממשלה קומוניסטית בדרום.
עד חתימת ההסכם הסופי בין הצדדים היו עוד מספר סיבובים, אבל הנכונות הראשונית של הצפון מקורה בפגיעה הקשה של הכוחות הקומוניסטים בשדה הקרב, מתקיפות אוויריות. קיימות גם טענות נוספות, אחת מהן שהיה ברור שניקסון צפוי להיבחר מחדש, והתקוות של הצפון לממשל חדש בוושינגטון נגוזו.

מלחמת המפרץ
מלחמת המפרץ נתנה דחיפה משמעותית לדוגלים ביכולת של אכיפה אווירית. השורה התחתונה שסדאם חוסיין שינה את נכונותו לסגת מכווית כתוצאה מהפצצות האוויר של הקואליציה בראשות ארה"ב. ב-15 בפברואר עיראק הביע נכונות לסגת מכווית במסגרת תנאיה לשלום, תפנית חדה מעמדתה הקודמת.
קודם לכן, לארה"ב היו שתי אסטרטגיות אוויריות במלחמה בעיראק: עריפה ואמנעה.
אסטרטגיית העריפה – חיל האוויר האמריקאי הציע במהלך ההכנות לצאת במתקפה לעריפת ההנהגה האמריקאית, כדברי רמטכ"ל חה"א גנרל מייקל דוגן "סדאם הוא הצגת יחיד. אם מסיבה כלשהי יסתלק, אני סבור שכל הכוחות האלה יאבדו לפתע את הלגיטימיות שלהם וישובו לעיראק תוך שעות, באי סדר. אופן חשיבה זה נמצא בלב העצה שהבאתי לדיונים בשבועיים האחרונים". או כדבריו של סגן מנהל המטה האווירי קולונל ורדן לשוורצקופף "זאת תהיה מכת וו שמאלית שתשגר חבטת נוק אאוט לסנטר העיראקים…גנרל, יש לך הזדמנות להשיג את הנצחון הצבאי הגדול ביותר מאז אינצ'ון".
מבצע העריפה האמריקאי "רעם מיידי" נכשל. הוא לא היווה איום על הנהגתה של עיראק. הוא נקטע ב-13 בפברואר בגלל תקיפת בונקר באל-פירדוס בו נהרגו מאות אזרחים, מה שמונף למבצע תעמולה עיראקי. גם המעצמה הגדולה בעולם, הושפעה מכך, והתקיפות האסטרטגיות הופסקו (עד סוף המלחמה נתקפו רק עוד 5 מטרות בבגדאד). שינוי העמדה העיראקי ב-15 בחודש לא נבע כתוצאה מהתקיפות הללו.
לעומת זאת אסטרטגיית האמנעה (השמדת כוחות צבא) נחלה הצלחה רבה. העיראקים נערכו למלחמת התשה שמטרתה היתה לגבות מחיר גבוה מכוחות הקואליציה על נסיון ההבקעה שלהם את הכוח העיראקי. הרעיון העיראקי התבסס על לחימת יחידות חי"ר בקו הקידמי, וכוחות ממוכנים שיוכלו לרכז מאמץ כנגד הבקעה של הקואליציה. סדאם ידע שתהיה מתקפה אווירית אבל לא העריך שהיא תוכל להשפיע על יכולת הלחימה של הצבא. כדי להבטיח זאת נאגרה כמות גדולה של לוגיסטיקה, מזון ואמל"ח בכוחות הקדמיים.

האמנעה התבססה על מהלך משמעותי להשגת עליונות אווירית, שהוא תנאי הכרחי לקיום אסטרטגייה של שלילת יכולות. בהמשך, התקיפות האוויריות פגעו קשה בכוחות השריון העורפיים וביכולת לתספק את כוחות החזית. כתוצאה מכך באמצע פברואר החלה קריסה של הצבא העיראקי, והחלו עריקות בשיעור ניכר, כ-100,000 עריקים ו-20% שחיקה של הצבא, הביאו לשינוי הנכונות של עיראק לסגת מכווית. יחידה עיראקית בחזית, שהיתה פרוסה בכ-80% מהתקן שלה, איבדה כ-50% ממספריה בנפגעים ועריקות.
עוד לפני כן התחיל סדאם חוסיין לגשש במוסקבה על הפסקת אש. אבל הגישושים נתקלו באולטימטום של ממשל בוש, שדרש נסיגה מכווית בתוך ימים ספורים באופן שיותיר את הציוד הצבאי בכווית ויביא לקריסת צבא עיראק. לכך סדאם לא היה מוכן.
24 שעות אחרי תחילת המבצע הקרקעי פרצו כוחות עיראק בנסיגה רחבת היקף מכווית. סדאם הורה על נסיגה כללית, למרות המאמצים ציוד רב נשאר בכווית.
מלחמת המפרץ מהווה דוגמא נהדרת למקומות בהן ניתן לבצע אכיפה ע"י כוח אווירי. סדאם חוסיין הורה לצבאו לסגת בעיקר, אם לא רק ע"י הפצצה מתמשכת של כוחות הצבא שלו מהאוויר. ההפצצה האמריקאית הביאה לכך שהצבא העיראקי לא יכול היה לקיים את האסטרטגיה שתכנן.
אבל כדאי לזכור – מתכנני התקיפות האוויריות האסטרטגיות של מלחמת המפרץ העריכו שהפצצה אווירית על צבא עיראק תחייב בעקבותיה מלחמה קרקעית כוללת. הם סברו שהשפעת התקיפות תהיה מוגבלת ותחייב את ארה"ב לקיים את המבצע הקרקעי שיכלול אבידות רבות. הם האמינו שתקיפות העריפה יביאו לקריסת משטר סדאם ולמרד נגדו מבית, שימנע את הצורך במלחמה האמיתית. אין עדות להשפעה משמעותית של הפצצות התקשורת שהאמריקאים ביצעו בהיקף רחב.
קרי, בסופו של יום, השמדה מאסיבית של יכולתו המבצעית של האויב, היא שהשיגה את המטרה הסופית, הסגת צבא עיראק מכווית. היתה זו מטרה מוגבלת שאפשרה לסדאם להיוותר על כיסאו למשך 12 שנים נוספות.
זוהי האסטרטגייה האווירית שאפשרה לאכוף את סדאם, וגם היא חייבה את ארה"ב להיערכות רחבה, נכונות ללכת למלחמה כוללת בעקבותיה, ומשך זמן ממושך.

סיכום –
פרטתי כאן רק על 3 מלחמות מתוך ה-33 שמצויינות בספר. קצרה היריעה לפרט על האחרות. המסקנות העיקריות הן שאכיפה מהאוויר קשה מאוד להשגה. כאשר היא הצליחה, זה קרה בזכות שלילת יכולתו של האויב להגשים את מטרותיו בשדה הקרב. זה תנאי הכרחי, אך לא תמיד מספיק. נדרשים תנאים נוספים כדי שזה יצליח, לדוגמא כמו במלחמת המפרץ נדרש להוכיח אמינות של יכולת צבאית להשלים את המהלך האווירי. קרי, בלי פעולה קרקעית אמינה שיוצאת אל הפועל, או לכל הפחות מראה שיש יכולת כזאת, ספק אם התוצאה הסופית היתה דומה.
הפצצה אסטרטגית לאכיפה, לענישה או כאיום עתידי אינה עובדת על רצונו של האויב, לא בגלל שיכולות הדיוק לא היו מספקות, גם כאשר הן היו, זה לא עבד.
המשמעות, שהפצצות אסטרטגית לשלילת יכולת צבאית עובדת רק במלחמת התשה ממושכת, שמתבססת על עליונות אווירית, ושבסופה נשללה מהאויב היכולת הצבאית העיקרית שלו, ושהוא יבין שזה מה שקרה לו.

נצחון ע"י הפצצה אווירית – פרק א': חלופות אסטרטגיות