רשימת התנאים של פומפיאו לאיראן לא נועדה להשגה, אפילו הוא לא חושב שהיא רלבנטית. היא יכולה לשקף מספר אסטרטגיות אפשריות בהן בחר ממשל טראמפ:
- חתירה להחלפת המשטר האיראני.
- חתירה להסכם כניעה של המשטר הנוכחי.
- התקדמות תוך כדי תנועה – הנעת מגמה של לחץ קיצוני על המשטר, והמתנה להתפתחויות.
- בנית לגיטימציה הן למהלך הפרישה מההסכם, אבל בעיקר לאיום להפעלת כוח בעתיד. בדומה ל"משטר הרשע" של סדאם.
אני יכול לכתוב למה כל אחת מהחלופות הזאת מופרכת מהיסוד, אבל יש בזה משום הסתכלות לינארית על המציאות וחוסר אמונה בתפניות. פרשנות לדיעה ניתן למצוא בשפע ולכן אמנע מכך. זה למרות, שההיסטוריה דווקא מראה שנקודות השבר ("ברבורים שחורים") הן הצפויות. הבעיה היא, שלא ניתן להעריך מתי הן קורות. "לא ניתן להעריך הסתברות של ארועים נדירים" (ניקולאס טאלב).
לכן, התנאים אותם הציב פומפיאו אינם העניין. במקום זאת, אנסה להאיר זווית אחרת של הסתכלות על תהליכים אסטרטגיים ועימותים, מבוססת על ההקדמה לספר Every war must end של Fred Ikle.
ההיסטוריה היא מורה אכזר. היא הולמת בעוצמה לקח לתודעה, שאיש לא מעז לציין את היוצאים מן הכלל שנדרש לזכור. אך, כאשר למדנו את הלקח, תוך התעלמות מסייגיו, ההיסטוריה מענישה אותנו על כך שלא זכרנו את הלקח המנוגד.
אחרי מלה"ע ה-2 הלקח שאסור לפייס תוקפן הוצף בעוצמה. כל מי שטען שניתן להגביל תוקפנים כונה נוויל צ'מברליין, שנסע עם מטריה שחורה לחתום עם היטלר על הסכם מינכן. אבל במחצית השניה של המאה ה-20 ההיסטוריה לימדה לקח אחר לגמרי: אל תתחיל מלחמה שאינך יודע שתנצח אותה. ארה"ב למדה זאת במלחמה מדממת ואכזרית בוויטנאם. הקריאות "הסכם מינכן שני" התחלפו ב"וייטנאם שניה".
מה שעשה את ההבדל ביצירת יציבות ארוכת טווח היה היכולת להפוך נצחון צבאי לשינוי גישה בממשלת היריב, מאויב מר לבעלת ברית. ההבדל בין מלחמות העולם בולט לעין, בסיום הראשונה שאפו בעלות הברית לנקום בגרמניה, לגזול ממנה שטח, ולהעניש אותה כלכלית בצורה שתמנע ממנה שיקום צבאי. בסיום השניה, החליטו רוזוולט וצ'רצ'יל להפוך את יפן וגרמניה לדמוקרטיות יציבות. זה ארך כ-15 שנים. נקמה היא אסטרטגיה רעה, כיוון שהיא עוזרת לגייס נצים ולוחמים בצד השני.
קולין פאוול מספר בזכרונותיו שב-27 בפברואר ערך דיון בראשותו של נשיא ארה"ב, והוא נזכר באמירה מסיפרו של Ikle:
"…fighting often continues long past the point where a rational calculation would indicate the war should be ended."
לכן, בדיון, הוא ציין בפני הנשיא שמחר הוא ימליץ לו להפסיק את הלחימה, כיוון שברור שהצבא העיראקי נסוג לחלוטין מכווית. בוש החליט לסיים את המלחמה באותו הלילה. המבקרים טענו שהיה צריך לנצל את ההזדמנות, להרוס חלק ניכר מצבאו של סדאם ואפילו לצעוד לבגדד להחליף את המשטר.
על עיראק הוטלו עיצומים קשים, סדאם חוסיין הפר את המגבלות בהסכם הפסקת האש עם ארה"ב שוב ושוב, כולל 17 החלטות מועצת בטחון. אבל תחושת ההשפלה שארה"ב חשה אחרי 9/11 היתה חזקה יותר מכל אלו. זה הוביל אותה לצורך לנקום.
מזווית אישית אוכל לומר, שלחלק מהאנשים שפגשו את ממשל בוש, לא היה ספק שארה"ב תפלוש לעיראק. יש לזה סימוכין שהביאו לצעדי הערכות בפועל שנעשו בצה"ל כבר בספטמבר 2003, עוד לפני ההחלטה לפלוש לאפגניסטן.
הלקח ההיסטורי הוא שנקמה והענשה הן אסטרטגיות רעות מאוד. למרבה הצער, אני חש שמרבית השיח בישראל בוחן את המציאות רק במשקפי נקמה והענשה למען הרתעה.
לסיכום, אסיים בציטוט של לידל הארט:
"ערכה של ההיסטוריה כתמרור הדרכה הוא מוגבל, שכן גם אם יש ביכולתה להצביע על הכיוון הנכון, אין בידה לספק לנו מידע מפורט על הדרך.
לעומת זאת, ערכה של ההיסטוריה כתמרור אזהרה הוא ברור הרבה יותר. ההיסטוריה יכולה להראות לנו ממה עלינו להימנע, וזאת על-ידי כך שהיא מצביעה על השגיאות הנפוצות שהמין האנושי מועד לחזור עליהן שוב ושוב"
פינגבאק: מלחמת עזה - מקסימליזם מינימליסטי - שאלה אסטרטגית