ציוץ של טראמפ, על הוצאת הכוחות מאפגניסטן עד סוף השנה, נתן לי הארה לפוסט הנוכחי. הציוץ מעיד על מדיניות החוץ של טראמפ, שכפי שאמרו עליו רבים מאלו שכיהנו תחתיו קשורה רק לגחמותיו הפוליטיות, אבל הוא סממן נוסף למורשת של כהונתו, בין אם זו תסתיים בקרוב ובין אם תסתיים בעוד ארבע שנים: התאבדות של הנצחון הליברלי.
בפברואר השנה ארה"ב הגיעה להסכם עם הטאליבאן על סיום המלחמה. תכליתו של ההסכם היתה כניעה אמריקאית, אבל דחיית הגבייה של המחיר לכניעה אחרי הבחירות. זה לא שניתן היה לנצח את המלחמה הזאת, ולכן זה היה חיתוך הפסדים. אבל השאלה האמריקאית גדולה הרבה יותר מהמלחמה הספציפית. ההודעה על הקדמת החזרת הכוחות הביתה נועדה לעוד רווח קטן דקה לפני הבחירות (למרות שאיני סבור שתהיה לה השפעה כלשהי), וככזאת היא משקפת את טראמפ. למי שמעוניין בתזכורת על המלחמה באפגניסטן מוזמן בקישור הנוכחי. אני רוצה לדבר על הסדר העולמי. מילת אזהרה בטרם אתחיל, זה לא מחקר עולמי, זאת דעתי הצנועה מאוד. בסיס לניתוח, ויכוח וחשיבה נוספת. יתכן שאחליף אותה בהמשך.
בראייתי, ביולי 1990 נקבע הסדר העולמי הליברלי. ארה"ב ניצחה במלחמה הקרה, ללא הפעלת כוח מול המעצמה היריבה. באמצע החודש הושג ההסכם בין רוסיה למערב גרמניה, על נכונותה של מוסקבה לאפשר את איחוד גרמניה והישארותה בברית נאטו, תוך הבטחה להגבלת היקף הכוח הצבאי הגרמני, שאין לה סנקציה ממשית. גורבצ'וב ויתר על היכולת לעצור את התפשטותה של ברית נאטו מזרחה, כפי שקרה לאחר מכן. מוסקבה איבדה את מעמדה כמעצמה עולמית, ארה"ב ניצחה במלחמה הקרה. הגאונות של בוש האב היתה להימנע מהתערבות ישירה במו"מ, כדי לאפשר לגורבצ'וב את הכניעה המכובדת.
ארה"ב ניצחה במאבק בין קומוניזם לליברליזם וזה היה הזמן להפיץ את הערכים האמריקאיים בעולם. ארה"ב היתה המדינה החזקה ביותר בעולם, בעלת הברית המובילה בבריתות החזקות בעולם (באירופה, מזרח אסיה ובמידה פחותה במזרח התיכון). לא ניתן היה לגבש ברית שתוכל לאיים על ארה"ב או על הבריתות בה היא שותפה. וגם לא ניתן היה להקים קואליציה שתוכל לאיים עליה.
ברגע הגדול, הייחודי והריגעי הזה, ארה"ב בחרה באסטרטגיית על של "מנהיגות והובלה עולמית". היא נמנעה מאסטרטגיה של השוטר העולמי, או בעל הבית העולמי וגם לא חזרה לבדלנות ודאגה פנים אמריקאית. ארה"ב תשמור באופן אקטיבי על הסדר הליברלי העולמי שנוצר, כיוון שזה מאפשר לה גישה לשווקים וצמיחה כלכלית, היא תקדם יוזמות למען בעלות הברית שלה, גם כאשר זה לא אינטרס אמריקאי ישיר. אבל יחד עם זאת היא תקטין את תקציב הבטחון ותצמצם את הכוח הצבאי שלה, כדי לטפל בבעיות בבית, לדרישת הציבור בארה"ב. ארה"ב תמשיך לשמור על הובלה בפיתוח הטכנולוגי של יכולות צבאיות, כדי שתוכל להגיב לאיומים מתפתחים, לעכב ולעצור התפתחות שלהם. האופן שבו היא תעשה זאת יהיה ע"י מאמץ גלובלי לשמירת שלום עולמי, שימור החוק והסדר העולמי דרך שיתוף פעולה והארגונים הבינ"ל, בעיקר האו"ם. זה ימנע את חזרתה של הפוליטיקה העולמית לפוליטיקת כוח, כפי שהיה בתקופה הרב קוטבית, ויאפשר לארה"ב להקטין את הכוח הצבאי שלה. הראיה לכך שזאת היתה אסטרטגיית העל שארה"ב בחרה מופיע במסמך של דיק צ'ייני, מזכיר ההגנה של ג'ורג' בוש מינואר 1993, רגע לפני עזיבתם את הבית הלבן: אסטרטגיית ההגנה לשנות ה-90 (הקובץ המלא מצורף בסוף).
הציבור האמריקאי לא רצה להוביל את העולם כמו שהפוליטיקאים שלו רצו, וגם העולם התחיל להשתנות. יפן, גרמניה, צרפת כבר לא היו נמושות חסרות יכולת צבאית או כלכלית. במזרח התיכון איראן התחילה להפציע, וצפון קוריאה היתה מטרד. כבר באותה שנה ארה"ב יישמה את אסטרטגיית העל שלה במלחמה לשחרור עיראק. היא יצאה לשחרור מדינה שלא היתה בעלת ברית שלה, וגם לא אינטרס עליון אמריקאי. היא עשתה זאת רק אחרי חודשים רבים של מו"מ עולמי. זה נעשה בחסות האו"ם, וגם האולטימטום להפעלת הכוח הצבאי התקבל בהחלטה 678 של מועצת הבטחון של האו"ם בנובמבר 1990. גם בשיא ההצלחה של המלחמה, ממשל בוש התאפק ועמד במנדט שארה"ב קיבלה מהעולם ולא הלך עד הסוף להפיל את סדאם חוסיין. הוא עצר את הלחימה ובהמשך הוטלו על עיראק סנקציות ומגבלות בחסות מועצת הבטחון של האו"ם שנאכפו ע"י ארה"ב (למשל, אזורים אסורים לטיסה בצפון ודרום עיראק).
הסדר הליברלי תלוי בראש ובראשונה בכך שהמעצמות הגדולות שמעצבות את הסדר העולמי, יהיו נכונות לפעול בחסות החוק הבינ"ל ובמסגרת המוסדות הבינ"ל, בעיקר האו"ם. העקרון הזה מאפשר לארה"ב לשלוט בנרטיב העולמי, כיוון שהבריתות שלה מבטיחות לה תמיכה רחבה מספיק, והעוצמה שהיא מקרינה מאפשרת לה לקבל את התמיכה הרצויה במוסדות הבינ"ל. כדי לשמור על הסדר העולמי הליברלי ארה"ב צריכה לממש מדיניות "רגישה" – כזאת שמתחשבת בצרכים ובאילוצים של בעלות בריתה, להיזהר מלעשות שימוש יתר בכוחה, אבל מנגד להקרין מספיק נחישות ועוצמה כדי לזכות בשיתוף פעולה. אם תהיה אגרסיבית מדי, היא תקבל התנגדות וריקושטים, ואם תהיה רכה מדי היא תקבל התחזקות של איומים אזוריים.
נקודת המפנה היתה במלחמה לשחרור עיראק אליה יצא בוש הבן בשנת 2003. המלחמה היתה הפעם הראשונה שבה ארה"ב פעלה בניגוד לחוק הבינ"ל ובניגוד לאו"ם. זה לא שבגלל המלחמה הזאת כוחה של סין עלה, והעולם חזר להיות רב קוטבי, אבל צריך נקודת המפנה כדי להפוך את מגמות העומק גלויות לכולם.
מאז 2003 ארה"ב נאבקה ביתר שאת בין הדרישה הציבורית לבדלנות והחזרת הכוחות הביתה לשאיפה של הממשלים לשמור על כוחה בסדר העולמי הליברלי. בראייתי, זאת אחת הסיבות לבחירתו של אובמה – הוא הבטיח לסיים את המלחמות המיותרות. במהלך כהונתו הוא היה צריך להתמודד עם המתחים שיוצרת הדרישה לבדלנות עם התדמית האמריקאית של בעל הבית העולמי. אין ספק שבתקופת אובמה מעמדה ועוצמתה של ארה"ב נחלשו. אני סבור שהסיבה העיקרית לזה היתה המשך של התהליכים הטבעיים של מאזן הכוחות העולמי, אותם ארה"ב לא יכלה למנוע, אבל בעיקר התרחבות הסדקים בסדר העולמי הליברלי כתוצאה ממלחמת עיראק. רוסיה עשתה את זה בקרים ואוקראינה. אובמה תמרן בין המתחים האלה, ואחת הדוגמאות היא ההתעקשות האמריקאית על הלגיטימציה הבינ"ל של מועצת הבטחון להסכם עם איראן. למרות רצונו לסיים את המלחמות באפגניסטן ועיראק הוא הותיר כוחות אמריקאיים בשתי הזירות האלה, כיוון שבלי הקרנה של כוח צבאי לא ניתן להמשיך לקיים את הסדר הליברלי. בסיום תקופת אובמה היה ברור שהסדר העולמי הליברלי בהובלת ארה"ב בדרך לקיצו, סין מעצמה עולה, רוסיה מתחזקת וארה"ב נחלשת. המדינות הקטנות מאיצות את מרוצי החימוש האזוריים (המזרח התיכון למשל) כיוון שהן חרדות לקיומן וצריכות להבטיח את שרידותן. אבל הסדר העולמי הליברלי עדיין היה המעצב המרכזי של הפוליטיקה העולמית.
4 השנים של שלטון טראמפ היו התאבדות של הנצחון הליברלי במלחמה הקרה. טראמפ הפך אבן על אבן של כל מרכיבי היסוד עליהן הושתת הסדר העולמי. הוא ערער את מערך הבריתות האזוריות שארה"ב בנתה מאז מלחמת העולם והמלחמה הקרה, כן, יש את הסכם "השלום" המזרח תיכוני בין ישראל לאמירויות ובחריין, אבל גם הוא משקף את אותה מגמה. הוא מבוסס על חרדה קיומית של המדינות ושאיפתן להתעצם צבאית כדי לשרוד. הסכם השלום היה אמצעי, כיוון שהחשש הקיומי היה גדול הרבה יותר מההזדהות עם הבעיה של הפלסטינים. היעדר המחויבות לנאטו, צמצום הכוחות בגרמניה כנקמה פוליטית, האיום להסיג כוחות מדרום קוריאה, ואפילו הפרשה באוקראינה שבה הוא עשה שימוש בסיוע החוץ למען סוגיות פנימיות, זה התחיל מיד עם עזיבתו את הסכם פאריס בנוגע לאקלים.
בכל מחלוקת פוליטית עם מדינות אחרות הוא הפעיל את עוצמתה של ארה"ב כדי לנצח בילטרלית, אבל להפסיד שיתוף פעולה עתידי. סנקציות הוטלו על רחוקים וקרובים לפי גחמת הנשיא.
הוא התעלם מהמוסדות הבינ"ל שדרכם ארה"ב הובילה את העולם, פרש מהסכם הגרעין שקיבל את חסות מועצת הבטחון ואז חזר למועצת הבטחון כדי לנסות להאריך את הסנקציות על איראן רק כדי לקבל התנגדות גם מבעלות הברית של ארה"ב. גם אז הוא החליט על הטלת סנקציות כנגד מי שישתף פעולה עם איראן. המשמעות היא שארה"ב סיימה לקבל את החוק הבינ"ל בצורה מוחלטת ומעכשיו כולם נגד כולם.
גם בסוגיית הקורונה, כדי להתחמק מאחריותו, הוא "פרש" מארגון הבריאות העולמי. אבל מהמציאות לא ניתן לחמוק, וכדי להתמודד עם מגיפות עולמיות צריך שיתוף פעולה עולמי.
כל אלו הם פירוק של עיקר מרכיבי העוצמה האמריקאית. והפיכתה לבדלנית מחד במקביל לשיקומו של הסדר העולמי הקרוי "פוליטית כוח". הסדר הליברלי הישן שהיה בתהליכי הזדקנות איטיים התאבד בטרם עת. בין אם טראמפ ייבחר שנית או שביידן יהיה הנשיא, הסדר העולמי יהיה אחר.
משכנע – האסטרטגיה האמריקאית בשינוי. מעורר שתי שאלות עיקריות
א. האם גם שלטון דמוקרטי ימשיך בכך ומה הניואנסים?
מי יכנס לוואקום (אם בכלל) או שזה וביל את העולם לקיטוב / יותר כאוס / פוטנציאל להסדרות על בסיס אינטרסים חדשים?
להת
אני לא בטוח שהתיאור שלך ולפיו טראמפ חיסל את העוצמה האמריקנית הוא מדויק, וזאת משתי בחינות: אני לא בטוח שזאת "אחריות" של טראמפ – נראה לי שזאת מגמה אמריקנית שהיתה קורה גם תחת נשיא דמוקרטי. אני גם לא בטוח שזה חיסול של העוצמה האמריקנית.
המגמה הגיאו-פוליטית העיקרית שאני מזהה כיום בארה"ב הוא התייצבות לקראת עימות עם סין. זה כיוון שמשותף לדעתי לשתי המפלגות בארה"ב. זה מסביר למשל את הסכמי השלום החדשים במזרח התיכון (ברית של תומכות ארה"ב מול הברית שכוללת את איראן ואחרות המקורבות לגוש הסיני).
לעימות הבין גושי החדש הזה יש הרבה סיבות ולא כאן המקום למנות את כולן. אבל סיבה אחת חדשה שקראתי עליה לאחרונה נראית לי מעניינת במיוחד. אנחנו לכל הדעות הולכים לקראת משבר אקלים. המשמעות של משבר אקלים הוא כנראה התכווצות משמעותית בתוצר העולמי ובאוכלוסיה העולמית. במצב כזה יש שתי אפשרויות – או שכל העולם יתכווץ במקביל, או שיהיה מאבק בין גושים על העוגה המצטמקת. האינטרס האמריקני הוא כנראה לשמור על חלק העוגה שלה גם במחיר של מאבק צבאי.
סין כמעצמה עולה היא התורמת העיקרית להחרפת משבר האקלים היום כי שם רוב הצמיחה העולמית. למשל – העליה ברמת החיים בסין גוררת עליה בצריכת הבשר, ובעלי החיים (פרות, חזירים, אפילו עוף) הם אחד הגורמים המשמעותיים בהתחממות הגלובלית. גם הקורונה נובעת בעקיפין מהצמיחה של סין, בגלל צפיפות האוכלוסין והצורך להאכיל את כל התושבים. הגישה של אובמה שבעצם שואפת להשוות את רמת החיים בעולם לא יכולה להתקיים בעולם שהגיע לקצה מבחינת הצמיחה.
לא היתה לאובמה גישה להשוות את רמת החיים העולמית, אפילו לא קצת.
הוא נערך לעימות מול סין, ולכן היו בריתות והסכמים בחלק ההוא של העולם, למול עזיבת המזרח התיכון, שהסכם הגרעין בתוכה.
אני מדבר על המנגנון בעזרתו נערכים לעימות העולמי.
היחלשות ארה״ב זאת מגמה מראשית המילניום, הטענה שלי שטראמפ האיץ אותה דרמטית
הסכמי סחר זה מנגנון שנועד ליצור שיוויון כלכלי בין שני אזורים שונים. זה מבוסס על התיאוריה הכלכלית של דוד ריקרדו – כשיש סחר בין שני אזורים כל אזור מתמחה במה שהוא טוב בו ומייבא את מה שהוא פחות טוב בו. אובמה הביא לשיא את הגלובליזציה ואת הסכמי הסחר הבינלאומיים והפתיחות הבינלאומית הזאת (לא כולה כמובן של אובמה) היתה הגורם העיקרי להתעצמות הכלכלית של סין.
ציטוט ממסמך קרן המטבע הבינלאומית: Progress has been very impressive for a number of developing countries in Asia and, to a lesser extent, in Latin America. These countries have become successful because they chose to participate in global trade, helping them to attract the bulk of foreign direct investment in developing countries. This is true of China and India since they embraced trade liberalization and other market-oriented reforms, and also of higher-income countries in Asia—like Korea and Singapore—that were themselves poor up to the 1970s.
https://www.imf.org/external/np/exr/ib/2001/110801.htm
אני מסכים שמגמת העימות מול סין החלה בתקופתו של אובמה, לכן כתבתי שזה עניין שמשותף לשתי המפלגות. ההבדל הוא שטראמפ החליט להקצין את זה עוד ולהעביר את זה גם למישור הכלכלי ולא רק למישור הפוליטי. אני לא יודע אם השינוי הזה היה מחויב, אבל לא ראיתי שהשיטה של אובמה הזיזה משהו לסין. להיפך – בתקופתו סין הרחיבה את אזורי ההשפעה שלה, וראה לדוגמה את הנמלים שסין הקימה ושכיום בבעלותה ברחבי העולם, את ההשקעות באפריקה, את ההתשלטות על הונג קונג, העימותים עם טאיוואן ועוד. אני לא חושב שזה נובע ממשהו שטראמפ עשה, אלא זאת התעצמות סינית מסיבות פנימיות.
לגבי האסטרטגיה להצרת צעדי סין – טראמפ כנראה הגיע למסקנה שבעזרת הסכמה בין-לאומית דרך המנגנונים הרגילים (של נאט"ו, מועצת הביטחון וכו') הוא לא ישיג שום דבר. ראה למשל מי התמנו עכשיו למועצת זכויות האדם של האו"ם, או מה מעשיה של טורקיה שהיא רשמית חברה בנאט"ו.
https://news.walla.co.il/item/3392259
מבחינת נשק טראמפ חזר לפתח נשק, מה שנזנח בשנים של אובמה ושל הגלובליזציה הליברלית, אני חושב שזה סותר את הטענה שטראמפ האיץ את היחלשות ארה"ב.
העימות עם סין החל הרבה לפני אובמה, השאלה היא מה אסטרטגיית ההתמודדות.
ייצור נשק אינו מעיד על עוצמה בפני עוצמה. עוצמתה של ארה״ב היתה גם בזכות מערך הבריתות שטיפחה, שהעניק לה לגיטימציה להיות ״הטובים״ בסיפור. טראמפ החליש כל אחת מהבריתות האלה.