ביום רביעי יגיע בנימין נתניהו למוסקבה לפגישה עם נשיא רוסיה פוטין. זוהי פגישתם הראשונה מזה חצי שנה, אחרי משבר האליושין.
בשנה החולפת יכולנו להרגיש את הסערה המתחוללת בחלק הצפוני של המזרח התיכון. לפני שנה הופל מל"ט איראני חמוש בתוך מדינת ישראל, בתקיפה שהיתה אחרי הופל מטוס סופה של חה"א ולאחר מכן בוצעה תקיפה רחבה בסוריה. לראשונה, הציבור בישראל נחשף למלחמה שישראל "הכריזה" נגד איראן, נפילת מטוס ללא אבידות, אינה מחיר כבד, אבל ניסיון התקיפה האיראני והשאלות על יעדי המלחמה, כיצד יושגו ומה המחיר לא נדונו.
חודשיים וחצי אח"כ האיראנים ירו כ-20 רקטות לעבר רמת הגולן, שהובילו לתקיפה ישראלית רחבה של מטרות איראניות והגנה אווירית סורית. אחרי יום הקרב הזה החלו הרוסים לדבר על העברת מערכת 300-S לסוריה, ואילו בישראל שידרו נחישות על כך שלא נשלים עם נוכחות איראנית בסוריה, תוך חיכוך ידיים בסיפוק על התקיפה הנרחבת של איראן.
כעבור 4 חודשים, אחרי תקיפה ישראלית, הופל מטוס אליושין ע"י הסורים. הרוסים יזמו משבר והאשימו את ישראל בהפלת המטוס. לאחר מכן, הרוסים העבירו סוללת 300-S לסוריה. כדי להמחיש לנו שהם מממשים איומים.
בדצמבר הודיע טראמפ על יציאת כוחות ארה"ב מסוריה. נוכחותם שיקפה את הנכונות של המעצמה הגדולה בעולם להשקיע עבור אינטרסים במזרח התיכון, וחשיבותם הצבאית היתה פחותה.
שובלי הירי באזור החרמון (צילום: אטילה שומפלבי)
במקביל, לאחר 3 חודשים בהן ישראל נמנעה מתקיפות, הן חודשו אבל הוגבלו למרחב דמשק בלבד, ולא בצפון סוריה כדי להימנע מחיכוך עם הרוסים. בחודש שעבר, לאחר התקיפה השלישית, ירו האיראנים טיל לעבר החרמון (שיורט ע"י כיפת ברזל), מה שהוביל לתקיפה ישראלית רחבה נוספת. מאז, ישראל לא תקפה שוב, לקראת הפגישה, ובכך השלמנו את הכרתנו בחוקי המשחק של פוטין.
בחודש האחרון, מאז נודע על כך שנתניהו ופוטין ייפגשו, הרוסים בנו את הרקע לפגישה: סוללת ה-300-S הוכרזה מבצעית; האיראנים, בחסות רוסית ביצעו עשרות גיחות תובלה לסוריה; דוברים רוסים מאיימים על ישראל שוב ושוב, שתקיפותיה צריכות להיפסק ושאם לא כן, מלחמה עלולה לפרוץ; לפני שבועיים הרוסים ערכו פיסגה עם איראן (שותפה אסטרטגית כדברי הרוסים) וטורקיה בנוגע לעתידה של סוריה, ופיסגה פלשתינית כולל נציגות של חמאס והג'יהאד האיסלאמי, כדי לרמוז שהם יכולים להפריע גם בזירה הזאת.
פוטין, שהפופולריות שלו בבית בירידה, מנסה למנף את ההישגים בסוריה הן לטובת דעת הקהל, אבל בעיקר לאור ההזדמנות שארה"ב מאפשרת לו במזרח התיכון.
למעשה, ישראל ואיראן נלחמות בצורה ישירה בסוריה כבר מעל שנה. בישראל הדיון עוסק בשאלה האם ניצחנו בכל אחד מימי הקרב, אבל שיחה ציבורית על יעדי המלחמה, כיצד יושגו ומה המחיר, לא מתקיימת. דעת הקהל בעזרת התקשורת התיישרה לנרטיב של נתניהו, ש"לא נסכים לנוכחות איראנית בסוריה".
כדי לבחון את החלופות האסטרטגיות שעומדות בפני ישראל צריך לנתח את העימות בסוריה בראי עימותי הענק שמתחוללים בעולם:
ארה"ב VS סין על הגמוניה עולמית, מאבק שהוביל לשת"פ אסטרטגי בין סין לרוסיה;
נאטו VS רוסיה על סוגית קרים והמעורבות באוקראינה, שהוביל לסנקציות קשות על רוסיה, שפוגעות בכלכלה הרוסית מאוד;
איראן VS סעודיה על השפעה ושליטה במזרח התיכון, בתהליך העיצוב מחדש שלו, כמובילות הסכסוך השיעי-סוני;
המציאות מלמדת שבסוריה מתקיים שיתוף פעולה אסטרטגי בין רוסיה לאיראן. לא בכדי האיראנים היו שותפים ל-4 ועידות הפיסגה. שיתוף הפעולה הזה הכרחי לשני הצדדים, האיראנים זקוקים לחסות המדינית הרוסית (בדיוק כמו שישראל זקוקה לחסות אמריקאית) והרוסים זקוקים לכוח הצבאי האיראני כדי להשיג נצחון של אסאד במלחמת האזרחים. איראן חזקה משרתת את פוטין גם ביחס למדינות ערב הסוניות, כך הוא יהיה זה שאמון על התיווך בין הצדדים ובעל הבית באזור. המשמעות שהשיחה על הנוכחות האיראנית עוברת במוסקבה. אבל לא באופן שהוצג לציבור הישראלי כאילו פוטין הוא ידיד שרואה עין בעין עם ישראל את האינטרסים, אלא כיריב, שהאינטרסים שלו סותרים את האינטרסים של ישראל.
כאשר פוטין הציע לישראל להרחיב את הסכם ההפרדה (ההסכם שסיים את מלחמת יום כיפור במאי 74) ולהרחיק כוחות איראנים מהגבול ל-100 ק"מ, ישראל דחתה את ההצעה ובחרה להמשיך לתקוף. פוטין לא היה מקיים את הבטחתו, אבל זאת היתה החלופה היחידה עליה ניתן היה לנהל מו"מ, ולהשיג לגיטימציה למהלכים שלנו.
יש שני כוחות שיכולים לסייע לישראל מול פוטין, ארה"ב ואירופה. ישראל השקיע מאמץ דיפלומטי לגייס את טראמפ לצאת מהסכם הגרעין. זה היה מאמץ נקודתי, שהשיג רווחים פוליטיים לנתניהו וטראמפ, והצליח כיוון שזאת היתה אחת מהבטחות הבחירות של טראמפ. לטיפול בנוכחות האיראנית בסוריה זה לא תרם, והודעתו של טראמפ על הנסיגה סתמה את הגולל על תרומתו לסוגיה.
היציאה מההסכם היתה על אפם וחמתם של האירופים. במקביל, ישראל מנסה לפגוע באיחוד ע"י פילוג בין מדינות מזרח אירופה לבין המערב בראשות גרמניה וצרפת, ובכך סתמנו את הגולל על גיוס האירופים נגד פוטין.
זה מותיר את ישראל להחליט האם היא מוכנה לשלם את המחיר (הכבד) של גביית מחיר בלתי נסבל לאיראן, תוך התנגשות ישירה עם רוסיה, ללא גב אסטרטגי של ארה"ב וניתוק עם אירופה, כחלופה היחידה להוצאת האיראנים מסוריה, שספק אם קיימת היתכנות להצלחתה.
לחילופין, צריך להיערך למשמעויות הבטחוניות והאסטרטגיות של המציאות החדשה שמתהווה בזירה הצפונית ולנהל דיון ציבורי על המשמעויות והמחירים של החלופות השונות.
