כיצד המנגנון שעוזר לנו להתמודד עם סתירות פנימיות, ומרגיע את המצפון עובד בפועל. כך נראה מהלך במספר שלבים:
1. כאשר עבר חוק העמותות הקודם, הסבירו התומכים שמטרת החוק עידוד השקיפות, ולא מהלך נגד מחנה פוליטי מסוים.
2. כאשר היה צריך להתמודד אם השאלה מדוע לא שקיפות לכולם, הסבירו שזה צעד בדרך, וכל התקדמות חשובה.
3. היוזמה החדשה מראה שאלו לא היו הסיבות לחוק הקודם, אלא הצורך להדרגתיות, ליצירת מחויבות רגשית. כעת אלו שהגנו על החוק יעמדו בדילמה האם להודות בטעותם או להגן גם על היוזמה החדשה. המחקרים מראים שהרוב יבחרו שלא להודות בטעות.
כפי שהבאתי כאן: דיסוננס קוגניטיבי – פרק א': להודות בטעויות? ההיפך
לכן התהליך חשוב כל כך. כמו שאמר אריאל שרון אחרי שהבין שלא ניתן יהיה לאשר את "אורנים גדול" בממשלה (בדצמבר 81, חצי שנה לפני שהחלה) "אין ספק שבסופו של דבר ניכנס ללבנון. זה צריך להיות מבצע כולל, הממשלה לא תוכל לעכל זאת בבת-אחת."
