הנחת המוצא שלי נובעת מכך שאני שייך למתקשים להאמין בשרשרת הטעויות שמעיפות טילים, לכן אני סבור שחמאס ממשיך לנהל עם ישראל מו"מ, ועושה שימוש גם בירי רקטות. יחד עם זאת חמאס מנסה למתוח את הגבולות ולא לשבור את הכלים, לכן אני מעריך שחמאס לא מעוניין במלחמה כוללת מול ישראל, אין לו כוונות להשיג טריטוריה ולא לכבוש את ישראל. יחד עם זאת מטרתו לשמור על שלטונו ברצועה, ולאור המצוקות הפנימיות הוא נדרש להשיג הישגים מדיניים לשיפור המצב ולהסטת תשומת הלב מהבעיות לאויב.
גם ישראל מוכיחה מעל לכל ספק שהיא אינה מעוניינת בהסלמה, ולכן תוקפת מטרות ריקות לרוב ומכילה מעל ומעבר. לכן נקודת המוצא לארוע הנוכחי ששני הצדדים מחפשים את הדרך לא להיגרר למלחמה.
יחד עם זאת יש האינטרסים לא חופפים, בעוד שעבור ישראל מלחמה (או מבצע רחב היקף) זאת החלופה הרעה ביותר מבין החלופות הרעות, עבור חמאס המציאות בו יש איום על שלטונו זאת חלופה רעה יותר. לכן הוא מרשה לעצמו להסתכן בירי שמותח את גבולות הסבלנות של ישראל. מעימות רחב בעזה חמאס יוצא מחוזק והרבה יותר קשה לתושבי עזה להפגין נגדו.
ישראל לכודה בחוסר יכולת להתקדם במו״מ להסכם הפסקת אש ארוך טווח בקושי מדיני להכיר בשלטון של ארגון טרור מחד, ומאידך בקושי פוליטי לעשות זאת בלי הסכם בסוגית הנעדרים והאזרחים הישראלים. חמאס מבין זאת ולכן מנצל את כלי המו״מ שלו היטב. בלי ניתוק הסוגיות (עם כל הכאב), יקשה על ישראל לשפר עמדות. גם מבצע לא יביא את ישראל לשיפור עמדות, אלא להיפך, כל הסכם משמעותי בסוף מבצע ייתפס כחולשה ישראלית, כי לא הלכנו עד הסוף.
את היום בו נימצא קרוב לבחירות ניתן היה לדעת כבר מזמן, ולכן היה נדרש להכין את הקרקע האסטרטגית למציאות הזאת. חשוב לזכור שממשלת ישראל לא קיימה דיון אסטרטגי על יעדיה ברצועה מאז צוק איתן, ולכן גם אין לנו יעד לאורו אנחנו פועלים והפעלת כוח ברצועה יכולה לשרת אותו.
אזרחי ישראל לא זכו לתשובות בשנה החולפת לאן פנינו מועדות. וכיצד מתכוונים להשיג זאת. בכל ההסלמות האחרונות קיבלנו דיבורים נחרצים מהצד הישראלי, והודעות אמינות על הפסקת אש מהצד של חמאס.
בנקודת הזמן הנוכחית בה ישראל לא הכינה חלופה אסטרטגית רלבנטית שהפעלת הכוח תורמת לה. משפטים חסרי אחריות כמו "להחזיר את הרצון לנצח", או "בוא נחסל את הבעיה פעם אחת ולתמיד" נשמעים טוב רק על הנייר. במציאות, יש מעט אפשרויות מי ישלוט ברצועת עזה בסוף מבצע צבאי, ואלו הן ישראל וחמאס. הסיבה לכך היא שאלו הן יתר החלופות:
מצרים – סביר להניח שכל עוד א-סיסי בשלטון, לא ניתן יהיה לגרום למצרים לשלוט ברצועה (וספק אם אחרי), גם בסיני הוא מתקשה לשלוט, ולא נראה סביר שהוא ישוש לשלוט על 2 מיליון פלסטינים נוספים.
הרשות הפלסטינית – כדי לחזור לשלוט ברצועה זקוקה למספר אלפי חיילים, שישתלטו בכוח על הרצועה מחדש, כוח שאין ברשותה כעת. כדי להכין אפשרות כזאת, צריך להגדיל את כוח המשטרה הפלסטינית. האתגר הגדול יהיה, כיצד ניתן לתאם פעולה שכזאת מול הרשות ולהוציא זאת אל הפועל. זאת מעבר להשלכות הנובעות מכך על פתרון 2 המדינות.
כוח בינ"ל – קשה להאמין שניתן לגייס את אומות העולם לשלוח כוח שלטוני לרצועה (בשונה מכוחות שמירת השלום, שסובבים את גבולות ישראל), שיהיה מוכן להפעיל כוח (ולהיהרג) על מנת לבנות מוסדות שלטוניים חדשים. גם אם מתעלמים מכך, יעד כזה של ישראל, פרושו בינאום הסכסוך, סוגיה שסותרת את האינטרס הישראלי.
ארגון אסלאמי – יכול להשתלט על הרצועה במידה ויווצר כאוס, שמתוכו יצמח הגורם המאורגן ביותר שיצליח לדכא את הארגונים האחרים, כולל התמיכה הכלכלית הדרושה כדי להבטיח את היכולת של המשטר להתקיים.
המשמעות להחזרת השליטה הישראלית ברצועה רחבה. ב-1967 זה לקח מספר שנים (כ-3-4) כולל גרוש של אלפי לסיני וטיפול בשיטות אריק שרון שהיום קשה להניח שניתן יהיה ליישם. תוסיפו לזה מספר מאות הרוגים בכיבוש הרצועה, סד"כ של מספר אוגדות לכמה שנים וסכום דו ספרתי במיליארדי שקלים ואפשר להבין מדוע זאת החלופה הכי רעה שעומדת בפני ישראל.
בדרך להפסקת האש הקרובה עברנו ב-4 שנות חוסר עשייה בגלל חוסר נכונות לשלם מחיר פוליטי.
