התפתחותה של האסטרטגיה הצבאית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק א'

על (אי) ההכרעה

בפוסט קודם – על אי ההכרעה – ניסיתי להציג טענה משולבת בנוגע לתפיסת ההכרעה של ישראל. תמציתה של הטענה:
האבות המייסדים הניחו שלא ניתן להכריע את העולם הערבי בגלל פערי המשאבים והאוכלוסייה, לכן הכרעה ייצגה עבורם את הסרת האיום המיידי ממדינת ישראל. כך, בכל המלחמות מול מדינות ערב, צה"ל הסיר במהירות את האיום על מדינת ישראל שהורכב משני מרכיבים: צבא יבשה של מדינת אויב, חיל אוויר. זה הוביל לרוב שהפסקת אש חיצונית נכפתה על ישראל כאשר היא אינה מאויימת ויש בידה נכסים שמהווים קלף מדיני למול מדינות ריבוניות.

מלחמת יום הכיפורים היתה המלחמה האחרונה מול אויב מדינתי, ומאז צה"ל לא נלחם בצבא שמאיים על ישראל. (ההתנגשות בין צה"ל לצבא הסורי במלחמת שלום הגליל, היתה בעלת מאפיינים אחרים, ולא כזאת שנבעה מאיום של צבא זה על שטחה הריבוני של ישראל). 45 שנים מאז מלחמת יום כיפור חלו תמורות רבות: האיום על ישראל הוא כזה שלא ניתן להסרה במהירות כיוון שעיקרו איום טילים ורקטות; הקברניטים בישראל לא רואים בטריטוריה קלף חשוב למו"מ על סיום המלחמה או אחריה. בתרחישים מסויימים היא מהווה גם נטל כי הקושי בנסיגה כבד; ישראל מרוצה מגבולותיה הנוכחיים ואין לה שאיפות להרחיב אותם.
שילוב הגורמים האלו ביחד עם העובדה שתפיסת הבטחון של ישראל לא התעדכנה, ופיתוח מערכת המושגים נותרה מיושנת ולא מתאימה למציאות האסטרטגית של ישראל. בפיתוח מערכת מושגים אין הכוונה בצורך לחולל מילים לשם עצמן, אלא בצורך לערוך בירור מהותי של האסטרטגיה הצבאית של ישראל, וכפועל יוצא מכך להתאים את בניין הכוח של הצבא לצרכי המדינה.

בסידרה הנוכחית אנסה להצביע על הגורמים העיקריים שהובילו לנקודת הזמן הנוכחית בה האסטרטגיה הצבאית של ישראל הפכה להיות "הפצץ וקווה לסיום". חשוב לציין אין זאת ביקורת על כך שאנחנו נמצאים בנקודה לא נכונה או טובה. עוצמתה של ישראל עולה לאין ערוך על האויבים הסובבים אותה, הן מבחינת הכוח הצבאי והן עוצמתה הכלכלית. המטרה העיקרית היא להבין טוב יותר מה בכוחינו להשיג ע"י הפעלת כוח צבאי, מהן נקודות התורפה וגם להסביר מדוע הכרעה או נצחון אינן ההגדרות המתאימות לעימותים הצבאיים שעל הפרק.
מאז מלחמת יום הכיפורים, עברנו ארבעה שלבים של התפתחות, שהביאונו עד הלום: התעצמות חסרת תקדים מול תרחיש יום כיפור; שינוי ראשוני בתמהיל – שילוב יכולות של חימוש מדוייק על צבא "מסורתי", המבוסס על שיריון ואוויר; קיצוצים וירידה בסד"כ ("נעשה יותר עם פחות"); הימנעות מהפעלת צבא היבשה והתבססות על תקיפת מטרות מאסיבית מהאוויר.

שלב א' – התעצמות מול תרחיש האימה שלא יחזור – מלחמה משולבת של צבאות ערב

הטראומה של מלחמת יום כיפור הובילה את ישראל למרוץ חימוש עם עצמה (מתוך הגרף הערבי ב-1982 עיראק אחראית ל-8 מיליארד דולר מתוך ה-14). לראשונה מאז סיום מלחמת העצמאות הועמדו צרכי הכוננות קצרת הטווח (מוכנות) בעדיפות על פני הטווח הרחוק. בין השנים 1973-1976 הוצאות הבטחון היוו 32% מהתל"ג, וב-5 השנים הבאות ירדו ל-25.4% בממוצע לשנה. זה הוליד צבא גדול בהרבה מיכולתה של ישראל להכיל שמוכן למלחמה בתרחיש יום כיפור – מתקפה משולבת של צבאות ערב, בה ישראל לא תוכל לפתוח ראשונה באש.
מתאר הייחוס נותר בתוקף גם בסוף שנות ה-80 תוך החלטה שנדרש לשמר את תפיסת המלחמה הישנה.

בפועל, שני האתגרים הצבאיים איתם התמודד צה"ל בשנות ה-80 היו שונים –
הראשון והגדול היה כיבוש דרום לבנון וטיהורו ממחבלי אש"ף תוך התנגשות עם צבא סורי מחופר תחת מעטפת של הגנה אווירית. המשימות הצבאיות הסתיימו בהצלחה, למרות שארכו מספר ימים יותר ממשאלות הלב. כיוון שעוצמתו של צה"ל היתה לאין ערוך גדולה מהצורך. העיכוס היה למעשה חסר חשיבות בראיה היסטורית.
אבל מלחמת לבנון היתה מלחמה מדינית שמטרותיה עיצוב המזרח התיכון, ככזאת, לא היתה לגיטימציה בעם למלחמה (הפצצות מאסיביות של אזרחים בבירה ערבית אינן דומות להפעלת כוח צבאי להגנה על מדינת ישראל). בנוסף, כוחה המדיני של ישראל לא אפשר לה לעצב בכוח את המזרח התיכון וכיוון שלא היתה מעטפת מדינית מלבד זו של ראש הממשלה ושר הבטחון ליעדי המלחמה, היא הסתיימה בכשלון צורב.

לאחר ההתנקשות בבאשיר ג'ומייל, צה"ל מצא עצמו בלבנון בלב המחלוקת הפוליטית – נסיגה פרושה המחשת הכשלון של המלחמה אחרי הממון וההרוגים שגבתה, הישארות הינה חסרת תכלית. לאחר 3 שנים, ב-1985 צה"ל נסוג לרצועת הבטחון וזכה ל-15 שנים של שמירה על שטח ללא אזרחי ישראל, ללא מטרה מדינית ועם פעילות שוטפת שהולידה עניין ועשייה מבצעית, אך התוצאה שלהן היתה חסרת משמעות בראיה היסטורית.

התבוסה המדינית והמחלוקת הפוליטית יצרו תחושה של מפלה או למצער נצחון פירוס. ישראל לא הצליחה לשקם את אובדן הבטחון של מלחמת יום הכיפורים, ונותרה עם משבר אמינות קשה בחלקים של הציבור כלפי יושרה של הממשלה בנוגע להפעלת הצבא.

לישראל לא היה זמן להירגע "מהכשלון" והאתגר השני הופיע בהפתעה גמורה, פריצתה של האינתיפאדה הראשונה. דווקא הבועה היחידה מהישגיו של מבצע שלום הגליל, גדיעת התקווה המדינית של הפלסטינים, התפוצצה בפרק זמן קצר כל כך (מזכיר את פריצת ההתשה אחרי הישג ששת הימים).
צה"ל לא היה ערוך להתמודדות מסוג זה, שספק אם היא משימה לצבא. מסוף 1987, צה"ל נאלץ להתמודד עם 2 אתגרים במקביל להם לא היה ערוך – אינתיפאדה שיש להרגיע ביהודה, שומרון ועזה ואחזקת רצועת הבטחון.

ישראל נתקלה לראשונה במתח שילווה אותנו בעשורים הבאים, יכולתנו להתמודד עם "איום קיומי /משמעותי" מאפשרת לנו לגלות את מלוא היצירתיות הטקטית-מבצעית, בלי חשש מאבידות. איום שמעמיד אותנו במתח בין התנהגות מכוערת לויתור, גורם לפילוג פנימי ולפילוג מול מדינות העולם הידידותיות לישראל. איום כזה מחייב אותנו למורכבות ודקויות בהפעלת הכוח הצבאי והמדיני, שלא היו לנו בעת ההיא ולא השכלנו לפתח במהלך השנים מאז.
מנקודה זאת ואילך, צה"ל לא יכול לאפשר לקברניטים של מדינת ישראל להימנע מקבלת החלטות, ומכאן להתחמק מהעובדה שיש מחיר פוליטי למלחמות.
ממשק צמוד כזה בין המדינאים לצבא מחייב מנגנוני קבלת החלטות חדשים. אלו הולידו כעבור עשור את המועצה לבטחון לאומי, שלא תפסה את מקומה המתאים בתהליך קבלת ההחלטות. הפער בין הצרכים של המדינאים למה שצה"ל יכול לספק הלך והתרחב מנקודה זאת ואילך.

בסיומו של השלב הראשון ישראל נאלץ צה"ל לראשונה מאז הויכוח התפיסתי בין לסקוב לדיין (שיריון או חי"ר), שהוכרע במבצע סיני, לבצע הערכה מחודשת לתפיסה שמובילה את בניין הכוח שלו. הפעם זה היה כאשר המטה הכללי היה עסוק בשטחים ובביסוס רצועת הבטחון, כאשר הפוליטיקה חצויה בין המערך לליכוד, במקביל למשבר כלכלי חריף שהביא לירידה בהשקעה בבטחון ל-10% מהתל"ג (בתוספת סיוע אמריקאי). לעומת זאת, אחרי שחידשה את הציוד שאיבדה סוריה בעימות עם ישראל, קרסה ברית המועצות, ואיתה חלה ירידה דרמטית בתקציב הבטחון של מדינות ערב, זה במקביל ליציאתה ההדרגתית של מצרים מתרחיש האיום בתפיסת הקברניטים.

כל אלו הובילו לבחינה מחודשת של הצבא הרצוי לישראל בעשור של שנות ה-90 בואך שנות ה-2000.

התפתחותה של האסטרטגיה הצבאית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק ב'

התפתחותה של האסטרטגיה הצבאית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק ג'

התפתחותה של אסטרטגיית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק ד'