התפתחותה של האסטרטגיה הצבאית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק ג'

בסוף האלף השני צה"ל היה צבא גדול, חזק ומתקדם. חלק ניכר מהסד"כ העיקרי שלו היה מתקדם – מרכבה ומטוסי קרב מתקדמים. תפיסת החמ"מ שאהוד ברק כרמטכ"ל היה אחראי על הפיכתה מרעיון לפרויקטים הבשילה. הסכם השלום עם מצרים התייצב ונראה טיבעי, מרבית קציני צה"ל כבר לא זכרו שמצרים היתה חלק מאיום הייחוס. עיראק היתה תחת משטר סנקציות חמור, וחלשה מתמיד. סוריה היתה ללא גב אסטרטגי, אסאד היה לקראת סוף ימיו.
תפיסת החמ"מ שישראל פיתחה אפשרה לה להשמיד כל איום קרקעי מסוריה בקבועי זמן קצרים. למעשה ישראל הכריעה את המלחמה שלא התרחשה עם סוריה.
צה"ל הגשים את מה שהגדיר המטכ"ל של אהוד ברק: "דוקטרינת הקרב של צה"ל תבוסס על הגנה אקטיבית, מבוססת אמצעים – חימוש מונחה מדויק (חמ"מ), אלקטרוניקה….. הדגש יהיה על אש ולא על תמרון, על נטרול האויב ולא על הכרעתו באמצעות כיבוש שטח" (המגש והכסף/עפר שלח עמ' 37). אותו מטכ"ל שהגדיר שישראל אינה מסוגלת עוד למלחמת יום כיפור של תמרון עתיר קורבנות, שתכליתו כיבוש שטח.

בשנת 2000 ישראל היתה כבר 18 שנים ללא מלחמה. במציאות האסטרטגית שנוצרה לא היה נראה שיש צורך להפעיל את צבא היבשה. טיפול באיום הטיליים העיראקי היה באחריות חיל האוויר. את צבא היבשה הסורי ניתן היה להשמיד ללא תמרון לשטח רווי נ"ט. כיבוש שטח ברמת הגולן לא היה נכס בידי ישראל בסיום מלחמת יום הכיפורים, ולכן למעט כאמצעי איום על דמשק תועלתו נראתה כנמוכה ומחירו גבוה.
אבל צה"ל נשאר צבא גדול, שמבוסס על כוחות שריון גדולים, שתכליתם אינה מוסכמת ומבוררת בין הצבא למדינאים.

בטרם נדבר על שני הארועים הבטחוניים הגדולים של ישראל, האינתיפאדה השניה ומלחמת לבנון השניה, ארעו בעולם שתי מלחמות בעלות השפעה על האסטרטגיה הצבאית של ישראל: מלחמת קוסובו, והמלחמה לשחרור עיראק.

מלחמת קוסובו הסתיימה לאחר 84 יום של הפצצות אוויריות בכניעתו של מילושביץ. הנה החלום מתגשם ניתן להימנע מאבידות של כוחות יבשה ולהכריע מלחמות מהאוויר. במציאות, זה היה קצת יותר מורכב. אמנם נאטו כפתה בעזרת הפצצות אסטרטגיות כניעה ממילושביץ', אבל בזמן המתקפה האווירית מילושביץ' הגלה מאות אלפי אלבנים מחבל קוסובו (מעל חצי מיליון), התקיפות שנועדו לפגוע בצבאו לא פגעו משמעותית בצבא הסרבי כמעט כלל. בסיום המלחמה היה נדרש כוח משלוח גדול כדי להבטיח את החזרת הפליטים. האנלוגיה בין מלחמת קוסובו למלחמות ישראל התאימה יותר לעימותים עם חזבאללה וחמאס – ישראל הפציצה מהאוויר אבל פגעה ביכולות הצבאיות שלהם מעט מאוד.

קצת יותר מ-3 שנים לאחר מכן יצאה ארה"ב למלחמה לשחרור עיראק. המלחמה התחילה בהפצצה מאסיבית מהאוויר של ארה"ב בסיומה הצבא העיראקי שהיה נייח הושמד כמעט לחלוטין. ארה"ב יישמה את התפיסה שצה"ל בנה אם כי באמצעים אחרים, בעזרת נשק מונחה GPS. אחרי הכתישה מהאוויר הכיבוש הקרקעי וההגעה לבגדאד היו מהירים מהצפוי, ולצבא האמריקאי היה מספר קטן מאוד של אבידות ביחס למתוכנן. האמריקאים השמידו 1600 טנקים של הצבא העיראקי, חלק מכריע מהם מהאוויר. טנק אמריקאי ירה 1/4 פגז ליממה במשך 21 הימים עד לסיום הכיבוש של עיראק. האמריקאים ירו במדוייק ובמינון מוגבל אבל פגעו במטרות צבאיות. תפיסת הפעלה שהתאימה לצה"ל כמו כפפה ליד, אבל למלחמה שכבר לא היתה מאז יום כיפור, וגם לא היתה המבחן הצבאי של צה"ל עד היום.

במקביל בישראל רעדה האדמה בסוף ספטמבר 2000 פרצה האינתיפאדה השניה. הסידרה הזאת לא עוסקת בדברי ימי האינתיפאדה, האם ערפאת יזם אותה או שהיא היתה התפרצות ספונטנית, גם לא האם פרוק הראשון הביא לגל הפיגועים הגדול. האינתיפאדה השניה היתה החותמת הסופית על כך שצה"ל הפסיק להיות כשיר למלחמה. גם קודם לכן לוחמי מילואים גויסו לתעסוקה מבצעית וכמעט שלא התאמנו בזמן שירות המילואים שלהם, אבל הגדודים הסדירים של צה"ל התאמנו למלחמה, ועשו קו בלבנון. האינתיפאדה שפרצה 4 חודשים אחרי הנסיגה מלבנון (אין רמז לקשר בין השניים למרות נסיונות לקשור ביניהם) הובילה לכך שצה"ל הפך להיות צבא השליטה בשטחים בצורה סופית. במשך מספר שנים כולל "חומת מגן" ו"דרך נחושה", הושקע הצבא הסדיר בהחזרת הבטחון לאזרחי ישראל.

ב-2005, שנת ההתנתקות, צה"ל לא היה מוכן למלחמה שהיתה מתאר הייחוס שלו – תמרון שריון בסוריה וממשלת ישראל לא העלתה על דעתה לשלוח אותו למשימה שכזאת. מינוי של מפקד חיל האוויר לתפקיד הרמטכ"ל, שהוא מפקד צבא היבשה, מסמלת את המציאות הזאת.
(הערת שוליים, אין בזה ביקורת על חלוץ או תפקודו כרמטכ"ל, אני חושב שהאופן שהתפיסה את כהונתו ככשלון מחמירה איתו מאוד. צה"ל לא היה טוב יותר בעימותים בעזה שהיו בעשור האחרון).

הסוגיה השלישית בתחילת האלף השלישית היתה הקיצוצים בתקציב. כתוצאה מהאינתיפאדה ישראל נקלעה למשבר תקציבי, שגרר גם קיצוצים משמעותיים בתקציב.
תקציב הצבא נותר בעינו בין 2002 עד 2005, שמשמעותו האמיתית שחיקה בתקציב. במקביל היו אלו שנות השיא של האינתיפאדה והמחיר השוטף של פעילותו האמיר.
צה"ל שהיה מושקע בשטחים, צמצם את האימונים למינימום (אם לא פחות מזה). למלחמת לבנון השניה צה"ל הגיע לא מוכן, כמו ממשלת ישראל.

מלחמת לבנון השניה פגשה את ישראל לא מוכנה. המלחמה לא היתה מתוכננת, ישראל הידרדרה אליה שלא במתכוון, ההגדרה שלה כמלחמה התרחשה בכלל אחרי סיומה. אחרי חטיפת החיילים ישראל הגיבה בעוצמה מהאוויר, חיזבאללה בתגובה ירה רקטות וישראל המשיכה להפציץ. חיזבאללה המשיך לירות רקטות וישראל המשיכה להפציץ. 175000 פגזי ארטילריה ירה צה"ל במהלך המבצע, אלפי תקיפות אוויריות (יותר מ-11000 גיחות, כפול ממלחמת יום הכיפורים ומלחמת שלום הגליל). הפעלת צבא היבשה החלה כשבוע אחרי תחילת הקרבות, אבל היו אלו מבצעי פשיטה לעיירות סמוכות לגבול ישראל שתכליתם הצבאית היתה עמומה, וממילא הם לא היו קשורות לתכלית מדינית שלא היתה ברורה. גיוס מילואים משמעותי אושר שבועיים אחרי פריצת המלחמה.
מזווית הראיה שלי, כל מקבלי ההחלטות בישראל הגיעו לקרב עם חזבאללה מבלי שהיתה להם תפיסה מהם יעדי המלחמה וכיצד הצבא משרת אותם. כל שישראל רצתה זה להפציץ בתגובה לחטיפה כדי להראות להם מה זה, שלא יחשבו לעשות את זה בפעם הבאה. או במילה אחרת להחזיר את "ההרתעה". אבל בשונה משני המבצעים מול חזבאללה בשנות ה-90 (פורטו בפוסט הקודם), הפעם הרקטות של חזבאללה שיתקו את שליש מישראל ולא אפשרו את המשך החיים הנורמליים. לזה ישראל לא היתה ערוכה תודעתית. כל מה שרצינו זה להפציץ הרבה ושייגמר מהר. איך זה יקרה, איש לא ידע לספר.
הבעיה במלחמה לא היתה שלא הפעלנו את צבא היבשה יותר מהר, יותר חזק (יותר גבוה), הבעיה היתה שאסטרטגיית המלחמה שישראל בנתה בשנות ה-90, השמדה מהירה של האויב ע"י חמ"מ, לא התאימה לאויב. היא התאימה למלחמה שלא נלחמנו, נגד הצבא הסורי כפי שהוכח במלחמת המפרץ. נגד חזבאללה וחמאס נדרש לבנות את הכוח אחרת. למלחמת לבנון צה"ל הגיע ללא עדכון של תפיסת בניין הכוח, שלא השתנתנה מאז החלטתו של ברק. האינתיפאדה, הקיצוצים, וההתנתקות הקשו על קיומו של דיון משמעותי על תפיסת בנין הכוח של הצבא עד היום. (אמנם לצבא היתה תפיסת הפעלה מעודכנת, שאושרה ע"י הרמטכ"ל חלוץ, אחרי שנתיים של חשיבה בתקופתו של יעלון, תפיסה שנזרקה מיד אחרי המלחמה. אבל התפיסה לא בחנה באמת את אסטרטגיית הלחימה ואת בנין הכוח הדרוש לה).

לאיזון התמונה – קל להעביר ביקורת, זוהי לא מטרתי. המטרה אינה להוכיח עד כמה המצב גרוע, הוא לא גרוע בכלל. יכול להיות שאסטרטגיית הלחימה של להפציץ מהאוויר הרבה עד הפסקת אש היא הכי נכונה לישראל. לדוגמא, כיבוש רצועת עזה זאת החלופה הגרועה ביותר שאני יכול לדמיין מבין אלו שעומדות בפני ישראל. העניין הוא שהגענו למצב הזה מבלי שהחלטנו על כך במודע, למעשה מבלי שקיימנו דיונים מעמיקים על אסטרטגיית בנין הכוח של ישראל. לכן גם השיחות האם נכון להפעיל את צבא היבשה במלחמה הבאה כן או לא מקבלות תשובות שטחיות של כן או לא, בלי לקיים את הדיון מה אנחנו רוצים להשיג. לדוגמא, אם ממשלת ישראל מעוניינת שצה"ל יפסיק את ירי הרקטות של חזבאללה על ישראל, צה"ל צריך לבנות את כוחו כדי לעשות את זה. לעומת זאת, אם ממשלת ישראל רוצה להביא את נסראללה לדין בירושלים צה"ל צריך לבנות משהו אחר לחלוטין.