הפוסט הזה מבוסס על הנחות העבודה הבאות:
- מלחמת האזרחים בסוריה נכנסת לשלב הסיום שלה – ההצהרות הרוסיות (כל מטוס מערבית לפרת יופל) הם עוד סימן לכך שאנחנו בדרך לדעיכת המלחמה והתייצבות משטר שאר מחדש. מאזן הכוחות נוטה לברית רוסיה-איראן-בשאר וללא תפנית והתערבות משמעותית של ארה"ב (קשה לראות כוח אחר שיכול לחולל תפנית), המגמה הנוכחית תגבר.
המלחמה לא עומדת להסתיים מחר, אבל הלחימה תדעך, הציר יוכל לרכז מאמצים מרחביים ולטפל בכל מרחב בנפרד.
הדמוגרפיה החדשה נוחה יותר לאסאד, הרוב הסוני בסוריה קטן ויש הטוענים שאינו רוב יותר. - ארה"ב לא רואה בסוריה אינטרס ראשון – טראמפ בהמשך לאובמה לא מתכוון להשקיע אנרגיה גדולה בעיצוב סיום המלחמה. הבטחת הבחירות שלו היא להילחם בדאע"ש ובכוונתו לממש אותה, כיוון שהיא נראית ברת מימוש. אך אין בכוונתו להרחיב את המעורבות האמריקאית בהיקף ניכר (למעט תמיכה בכורדים בצפון-מזרח סוריה, למרות התנגדות התורכים).
- רוסיה כאן כדי להישאר, ולהגן על בשאר – הברית הרוסית-איראנית נובעת היתה האפשרות היחידה עבור רוסיה להיחלץ מהמצור אותו היא חשה (ממערב – ברית נאטו; ממזרח ומדרום – התהוותה של דרך המשי הסינית). לכן הקפיצה לסוריה פורצת את המצור הזה, והברית עם איראן היא אינטרס חיוני בשלב הזה עבור פוטין. שתיהן מסכימות על החיוניות של משטר בשאר, ולכן כדאי להניח הגנה רוסית על משטרו.
תובנות מרכזיות שעולות הן:
איראן – המגמות הנוכחיות מחזקות את מקומה של איראן בסהר הצפוני של המזרח התיכון. חיסולו של דאע"ש בעיראק, והתייצבות הממשלה השיעית בבגדד, מחזקים את כושר ההשפעה של איראן. קשה לראות גורם שיכול למנוע זאת.
הנצחון על דאע"ש יהיה במובנים רבים נצחון פירוס – ההתפוררות שלו תביא לטרור עולמי גובר, ולחיזוק איראן מבלי שזו השקיעה מאמצים רבים (בדומה למתנות שקיבלה בשתי המלחמות האמריקאיות באפגניסטן ועיראק).
סונים VS שיעים – אם המגמה לעיל תתממש קו השבר של הלחימה בין שני הצדדים יזוז דרומה. האיום המרכזי יהיה על ירדן וערב הסעודית. ירדן נראית לכאורה פגיעה יותר עבור איראן, אבל בירדן שוהים מיליוני פליטים מסוריה, כך שלחימה עלולה להביא אותם חזרה. לעומת זאת, סעודיה הפכה להיות המובילה בקרב המשטרים הסונים, מה שהופך אותה למטרה חשובה יותר. ארה"ב, רוסיה ואיראן יהנו מכך שמרוץ החימוש האזורי רק יגבר, ומכירות הנשק תפרחנה.
זה גם יגביר את הידוק היחסים עם ישראל, לטווח זמן ממושך.
סוריה – לאורך מלחמת אזרחים האסטרטגיה הישראלית היתה: "לא להתערב במלחמת האזרחים". בפועל, מתפתחת מציאות שמנוגדת את האינטרס הישראלי הרחב (מניעת שליטה איראנית בסהר הצפוני), מבלי שיש לישראל כלי השפעה על כך. הברית האיראנית-רוסית-סורית, בגבול הצפוני, תוביל גם להתחזקות חזבאללה בלבנון, לאחר שיוכל להחזיר את הלוחמים מסוריה הביתה.
אני מעריך שנראה ניסיון להקטין את הפעולות הישראליות כנגד התעצמות של חזבאללה בזירה הצפונית. לאורך זמן, זה יעמיד את הנכונות הישראלית במבחן (לא בהצהרות, אלא בפועל).
חוכמה קטנה לטעון שהאסטרטגיה של ישראל היתה שגויה, אבל יחד עם זאת, ניתן ללמוד מזה מספר לקחים:
- לא התקיים בישראל ויכוח רעיוני, על חלופות אפשריות. התקשורת המובילה שמחוברת לממסד הצבאי, קיבלה את הנרטיב של השלטון שמוטב לנו לא להתערב. זה מעיד על החולשה של יכולת החשיבה האסטרטגית ברמה הלאומית.
- החשיבה האסטרטגית הישראלית עוסקת במה נכון לעשות עכשיו, בעיקר לגבי מזעור סיכונים עכשווי. כתוצאה מכך, אנחנו מתעלמים מסיכונים עתידיים שיכולים להתפתח, ולכן לא בונים כלי השפעה להתמודדות איתם.
- לכל חלופה יש חסרונות, כדאי לעסוק גם בהם, ולא להדגיש רק את היתרונות של החלופה שנבחרה.
