אסטרטגיית "הפצץ וקווה לסיום" – למה הגענו עד הלום?

4 פרקים הקדשתי לתהליך שהביא אותנו למה שאני מכנה אסטרטגית הפצץ וקווה לסיום. ניסיתי להראות שזה היה תהליך אבולוציוני, שהתפתח בהדרגה צעד אחרי צעד, ולא מתוך תכנון ארוך טווח. לסיכום, אנסה להתמודד עם השאלה, אבל למה?
מילת אזהרה, זוהי דעתי, על סמך התבוננות ארוכת שנים במערכת. איני יכול "להוכיח" שאני צודק, אנסה להסביר למה כל אחת מהסיבות אותן אביא היא גורם אמיתי. לא אוכל להביא טיעונים למה בחרתי בנקודות האלו ולא באחרות, גזרתי על עצמי להביא 4 נימוקים בלבד. אין ספק שיש עוד רבים. "העובדות" שאני מתאר כאן, הן סיפור מנקודת מבטי, ואינן "אמת עובדתית".

היעדר שאיפות טריטוריאליות

מאז מלחמת ששת לישראל אין שאיפות טריטוריאליות. במלחמה השגנו את מקסימום השטח שישראל חלמה עליו (בהתעלם מהחלום של בן-גוריון להגיע לליטאני בקום המדינה). בצה"ל התחבטו איזה תכניות אופרטיבית אפשר לתכנן במצב הזה, והתכניות היו כיבוש הבירות הערביות (קהיר ודמשק) כדי לכפות על הערבים שלום בפעם הבאה. זה הוליד את בנית היכולת לצלוח את התעלה, שאכן מומשה במהלך מלחמת יום כיפור. אבל הגחמה לא חזרה על עצמה אחרי מלחמת יום כיפור. אחריה ישראל החלה בשיחות עם המצרים שהסתיימו בהסכם שלום, שהסיר את הצורך בתמרון לסיני.
מלחמת שלום הגליל היתה תעודת הסיום לשכרון הכוח של ישראל. השאיפה לסדר את המזרח התיכון התפוגגה. אבל, ישראל לא התכוונה להשתלט על שטחים מלבנון. גם שרון ובגין לא רצו בזה, השאיפה היתה לגדוע את התקווה הפלסטינית, ולהשכין ממשל ידידותי בלבנון. אפילו המלחמה הכי "מעצמתית" של ישראל, נועדה כדי להשלים את המהלך שהתחיל בהסכם השלום עם מצרים, לשמור על יהודה, שומרון ועזה.
החזית הסורית נותרה האחרונה בה היו תכניות התקפיות לצבא היבשה. הלקח ממלחמת ההתשה בסיום מלחמת יום הכיפורים נחרט במערכת ולכן מטרת הכיבוש היתה לאיים על משטר אסאד כדי להביא לסיום מהיר של מלחמה אם תפרוץ. ההבנה שהמחיר של מהלך כזה גבוה ואילו את האיום ניתן להסיר במהירות ע"י תפיסת החמ"מ, הורידה החל מתחילת שנות ה-90 את המחשבה שמהלך כזה הוא כדאי.
אחת הסיבות המרכזיות שהולידה את האסטרטגיה הצבאית של העברת המלחמה לשטח האויב נבעה מכך שלישראל אין עומק אסטרטגי ולכן היא אינה יכולה לספוג מתקפה. כאשר הוסר האיום הקרקעי, ולכן עד מלחמת לבנון השניה ב-2006 ישראל לא העלתה על דעתה שהיא באמת תצטרך להפעיל כוחות יבשה בהיקף גדול לטובת כיבוש שטח.
בנוסף, המחלוקת הפוליטית בישראל על עתיד יהודה ושומרון סוחטת את כל האנרגיות של החברה הישראלית, ועל אף שהמחלוקת הזאת נוטה לכיוון סיפוח קשה להניע מחלוקת גדולה חדשה לכיבוש רצועת עזה נניח, או כל טריטוריה אחרת.
לכן, כאשר הצורך הבסיסי הוא נמוך, קשה "לרמות" את מקבלי ההחלטות. הידע שמתפתח בנוגע להפעלת כוח צבאי קשור קשר מסויים (פעמים רבות הקשר רופף למדי, אבל זה לא מוקד הפוסט הזה) לרוח התקופה ולמציאות במדינת ישראל. התרגילים הצבאיים אמורים לתת תחושת מסוגלות שתואמת את ההערכה מה צפוי לקרות. בהיעדר שאיפות טריטוריאליות לכיבוש הפעלת צבא היבשה צריכה לשרת מטרות מבצעיות. השיקולים הופכים להיות שיקולי עלות/תועלת.

שיקולי עלות/תועלת פוליטיים

מאז מלחמת יום הכיפורים, מנהיג ישראלי שנקלע למלחמה (ברצותו או שלא ברצותו) משלם מחיר. נתניהו, הראשון שהצליח לחמוק מאימת הדין (כיוון שזה לא פוסט פוליטי לא אעסוק בסיבות לכך שגורלו של נתניהו שונה).
גולדה מאיר ודיין הלכו הביתה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שנתפסה כעיוורון. ב-1977 התחולל המהפך הפוליטי בישראל. הסיבות למהפך אינן רק המלחמה עצמה, אבל השבר מהמלחמה היה קטליזטור.
מלחמת שלום הגליל לא חוללה מהפך פוליטי דומה, אבל מנחם בגין הודיע "שאינו יכול עוד למלא את התפקיד הזה", אריאל שרון הורחק מתפקיד שר הבטחון ובדרך נס חזר להיות ראש ממשלה כעבור כמעט 20 שנה.
שמעון פרס יצא למבצע 'ענבי זעם' מתוך מחשבה שזה יכול גם להועיל פוליטית. חודש וחצי אחרי סיום המבצע הוא הפסיד בבחירות לנתניהו.
אולמרט התגלגל למלחמת לבנון השניה, שבעקבותיה הוא שילם מחיר פוליטי כבד, הנרטיב עד כמה המלחמה היתה כושלת באשמתו ובאשמת חלוץ התקבע בציבור הישראלי, בעזרת אופוזיציה יעילה. גם תקיפת הכור לא שיקמה את מעמדו וכאשר הגיעו החקירות הפוליטיות נחרץ דינו.
נתניהו למד את הלקח ולכן נמנע ככל יכולתו ממלחמה. הפעם היחידה שזה ברח לו היתה 'צוק איתן'.
בכל תרחיש לחימה ישראל תשלם מחיר כבד מאוד, שעלול בראיית כל ראש ממשלה לגבות מחיר פוליטי כבד, וביקורת ציבורית רחבה. קשה לראות מלחמה בה ישראל לא תלקק את הפצעים בסופה. בעידן שבו הפוליטיקה נעה סביב האיש ולא סביב האידיאולוגיה, המחיר הפוליטי יהיה אישי. המשמעות היא רצון להימנע ככל הניתן מתשלום כבד בחיי אדם, שנלווה להפעלת צבא היבשה בהיקפים גדולים.

שיקולי עלות/תועלת צבאיים

מהפכת החמ"מ בסוף שנות ה-90 שינתה מהיסוד את מאזן הכדאיות הצבאי. ישראל היתה מסוגלת להסיר איום קרקעי בלי לשלם מחיר צבאי כבד של התנגשות כוחות יבשה. בשלב הזה איום הטילים היה עדיין מינורי: עשרות טילים מעיראק, שאחרי ההפתעה ב-91 היה ברור שהנזק שהם יכולים לחולל אינו רב; מספר מאות טילים מסוריה שיקבלו מענה ע"י מערכת החץ שפותחה וע"י חיל האוויר, כך שהאיום השיורי שלהם ניתן להכלה במלחמה; קטיושות קצרות טווח של חיזבאללה שמאיימות על רצועה צרה של ישובי הצפון. למרות הכאב, המשמעות האסטרטגית שלהן קטנה.
במשך כמעט 20 שנה לא היה צורך מבצעי אמיתי בהפעלת צבא היבשה.
השינוי האסטרטגי החל בראשית שנות ה-2000 כאשר הטכנולוגיה לייצור רקטות החלה להפוך לזמינה. יצור עצמי של רקטות הוביל לתחילת ירי הקסאמים על שדרות, הסורים החלו לייצר רקטות בהיקף תעשייתי. המשמעות של האיום לא הובנה בישראל כראוי. (לכל הטוענים שלהתנתקות היה קשר להתפתחות איום הטילים מהרצועה, אזי זאת הסיבה מדוע אין לכך קשר. הסיבה המרכזית היא התפתחות טכנולוגית וידע).
חלוץ העריך ב-2006 שהקטיושות לא יהוו פקטור, בזמן שנתקוף את התשתיות הלאומיות הלבנוניות, אבל התסכול מהיקפי הירי במהלך המלחמה הלך וגבר, והיתה לו השפעה מכרעת על הטעם החמוץ שנותר בסופה. למעשה, זאת היתה התפיסה בכלל הצבא, גם התכניות לצבא היבשה לא עסקו בהסרת איום הקטיושות, כך שזה לא היה בגלל שחלוץ הוא מחיל האוויר.
המשמעות העמוקה של השפעת איום הטילים לא הופנמה גם אחרי המלחמה, אמנם ספגנו חבטה משמעותית באגו הלאומי, וניגשנו מיד לתיקון הלקחים ולהחזרת הכשירות לצבא היבשה. אבל הלקח שצה"ל צריך לספק מענה סביר לאיום הרקטות לא הופנם.
אחרי מבצע 'עופרת יצוקה' החליטו המדינאים לפתח מערכת הגנתית שתיתן לזה מענה. 'כיפת ברזל' השיגה לנו עשור שבו המחיר מהפעלת צבא היבשה עולה על התועלת הלא קיימת.
למרבה הצער, עד כמה שאני מזהה, ישראל עדיין לא הפנימה את משמעות האיום. התקווה שהמחיר יהיה נמוך מספיק כדי להימנע מהפעלת צבא היבשה עדיין שולטת.

עוצמתו של חיל האוויר

במקביל לכל אלו הלך והתחזק מקומו של חיל האוויר, גם בתוך הצבא וגם אצל המדינאים. היכולות הטכנולוגיות שהתפתחו הביאו לכך שהקטלניות של כוח אווירי השתפרה במספר סדרי גודל. לתפיסת החמ"מ שיושמה בסוף שנות ה-90, הצטרף חימוש מונחה GPS במחירים זולים בו עשה שימוש חיל האוויר האמריקאי במלחמת 2003. קודם לכן, ב-1999 הסתיימה המלחמה האווירית הראשונה בה כוחות נאטו הביאו לכניעתו של מילושביץ (לפרוט, פרק ג'). האמונה שכוח אווירי יכול להכריע מלחמות תפסה תנופה וקיבלה תוקף אצל מקבלי ההחלטות.
במקביל, נפילת ברה"מ הובילה לכך שהעליונות של חיל האוויר בזירה היתה כמעט מוחלטת ומכאן שלהפעלתו אין מחיר באבידות ונפש.
המדינאים קיוו שמצאו את פתרון הקסם לבעיות, מבלי לשלם מחיר משמעותי. בכל פעם שהתפיסה לא הוכיחה את עצמה במבצעים ובמלחמות, חיל האוויר שדרג את יכולתו והותיר את התקווה שבפעם הבאה זה יהיה בסדר. דין וחשבון, ענבי זעם, לבנון השניה, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן – כולם נפתחו בהפצצה אווירית ותקווה שהיא תביא לסיום מהיר מיוחל.
יכולת הפצצת המטרות של החיל השתפרה פלאים, כיוון שחיל האוויר הוא באמת ארגון מצליח ואפקטיבי בצורה מעוררת כבוד. האיכות התבטאה במבצעים איכותיים שהסתיימו ללא אבידות: תקיפת הכור ב-81 וב-2007 הן גולת הכותרת, אבל גם מאות הפעלות במלחמה שבין המערכות שבכולן לא היו אבידות (למעט נפילת הסופה בפברואר 2018).
הפיתוי להשקיע בטכנולוגיה ומודיעין גדול וכך משאבי התקציב הגדולים מופנים למודיעין ולחיל האוויר. כוח האדם האיכותי בהתאם.
בתווך, נולד האיום האיראני. פעולה באיראן היא אווירית ומכאן שתקציבי ענק כדי לבנות יכולת תקיפה אמינה באיראן הושקעו בחיל האוויר
למעשה זה מעגל קסמים שמזין את עצמו, האפקטיביות של חיל האוויר מדהימה, לכן הוא יקבל קשב אצל מקבלי ההחלטות, לכן היכולות שלו יקבלו עדיפות וחוזר חלילה. כל זה ללא מחיר.
יש לזה גם נגזרות על צבא היבשה. בזהירות אומר שהתנאי ההכרחי (אך לא מספיק) לקידום ביבשה הוא שלא תהיה לך פשלה עצומה (אמנם חטיפת שליט לא מנעה את קידומו של כוכבי להיות רמטכ"ל). לא ניתן להתקדם ביבשה בזכות שהיית גיבור מלחמה. כבר היה מי שאמר שגנרלים של עיתות שלום אינם מתאימים להיות הגנרלים של עיתות מלחמה.

לסיכום
לדעתי, כפי שהופיע ב-4 הנקודות לעיל, ישראל מתנהגת בצורה רציונלית ושפויה. בכל אחד מהעימותים הצבאיים ב-35 השנים האחרונות ההחלטה הנכונה היתה להעדיף את הפעלת חיל האוויר על פני פעולה קרקעית רחבת היקף.
זה מוכיח שקלישאות וסיסמאות עובדות, חוץ מבמציאות. אפשר לדבר על נחישות, מוכנות והיעדר חשש להפעיל את צבא היבשה, אבל אי אפשר להימנע מהערכת מצב מפוכחת ביום פקודה.
בשדה הקרב העתידי שצפוי לישראל חלו שני שינויים דרמטיים:
הטכנולוגיה של דיוק לרקטות הפכה להיות זמינה, ובמלחמה הבאה נחוש את זה היטב. 48 השעות האחרונות בעימות עם חמאס הם המחשה לכך.
האיום על העליונות האווירית של חיל האוויר נמצא גם הוא בתהליך שינוי ואת ניצניו של השינוי אפשר לראות עם הגעת סוללת ה-300-S הרוסית לסוריה.
שני אלו מחייבים הסתכלות ארוכת טווח של ישראל על סדרי העדיפויות שלה, לא בקלישאות, אלא בהסתכלות אמיתית על הבעיות. ראיה ארוכת טווח היא הבעיה הכי קשה של ישראל. כבר 30 שנה לא נערך דיון רציני על האסטרטגיה הרצויה לישראל.

התפתחותה של האסטרטגיה הצבאית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק א'
התפתחותה של האסטרטגיה הצבאית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק ב'
התפתחותה של האסטרטגיה הצבאית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק ג'
התפתחותה של אסטרטגיית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק ד'