פאשיזם

ניסיתי לשאול את עצמי מה זה פאשיזם, הרי האמירה הזאת נאמרת כלאחר יד. הבנתי שחוץ מדקלום של המחקר שפרסם ד"ר לורנס בריט, ב-2004, שמציין 14 סימנים לפאשיזם אני יודע מעט מאוד (המאמר עצמו). המחקר של בריט ניסה למצוא מכנה משותף ל-5 משטרים פשיסטיים במאה ה-20: היטלר בגרמניה; מוסוליני באיטליה, פרנקו בספרד, סוהארטו באינדונזיה ו-פינושה בצ'ילה.
בריט עצמו אמר בראיון שהוא לא ניסה למצוא מאפיינים לפאשיזם, אלא לאתר קווי דמיון למשטרים אלו, כך שלמעשה גם 14 הנקודות האלו אינן מאפשרות לאפיין מהו פאשיזם.
הבעיה מחריפה כי הדיקטטורות של פרנקו ופינושה חסרות מאפיינים פאשיסטיים, הן לא ניסו להתפשט, ואחרי שהמשטר התייצב, הם דיכאו את הציבור הרחב, ולא היתה אצלם אנרגיית המונים ברחובות.

אז בכל זאת ניסיתי לחפש קצת יותר והיה לי ממש קשה, נכתבו אלפי מאמרים ועשרות רבות של ספרים על הפאשיזם הנאצי והאיטלקי, הבעיה שמרביתם הם חקר מקרה (או שניים), ולהסיק ממקרה אל הכלל הרבה יותר קשה.

במסע שעשיתי מצאתי מעט מקורות שמנסים לבחון באמת מהו פאשיזם, בטוח יש עוד, אבל הסתפקתי במה שמצאתי. המרכזי שבהם היה סיפרו של רוברט פקסטון, פרופסור באוניברסיטת קולומביה. אז הנה מה שאני למדתי על פאשיזם:

שורשי המילה פאשיזם במילה האיטלקית פשיו (fascio), שפירושה צרור או אלומה. לידתו הרשמית של הפאשיזם ב-23 במרץ 1919, עת התקבצו להם במילנו קבוצה של ותיקי מלחמה כדי "להכריז מלחמה על הסוציאליזם … מכיוון שהתנגד ללאומיות". מוסוליני קרא לתנועה Fasci di Combattimento, "אגודות הקרב".

פאשיזם אינה אידיאולוגיה כמו 3 האידיאולוגיות המרכזיות של המאה ה-19: ליברליזם, קונסרבטיביזם (שמרנות) וסוציאליזם. אלו היו תפיסות עולם מהי הדרך הנכונה לאורה צריכה חברה להתקדם. שלושתן עסקו בדיון פילוסופי מושכל ובניסיון לשכנוע הגיוני בצדקת התפיסה.
הפאשיזם לעומת זאת, לא תלוי באמיתותה של הנחת יסוד כלשהי, הוא נכון כל עוד הוא מגשים את ייעודו של גזע, עם או דת נבחרים במאבק דרוויניסטי עם עמים אחרים.

"אנו [הפשיסטים] איננו חושבים שאידיאולוגיה היא בעיה הנפתרת על-ידי הושבת האמת על כיסא המלכות. אך במקרה כזה, האם מאבק למען אידיאולגיה משמעו למען המראה בלבד? כנראה, אלא אם בוחנים אותו בהתאם לערכו הייחודי והפסיכולוגי-היסטורי המועיל. אמיתותה של אידיאולוגיה קשורה ליכולתה לעורר את יכולותינו לאידיאלים ולפעולה. אמיתותה היא אבסולוטית כל עוד -בעודה חיה בתוכנו – היא מספיקה על מנת למצות את היכולות הללו"

א. ברטלה / אמירות על האידיאולגיה הפאשיסטית (טורינו 1930)

חנה ארנדט כתבה על מוסוליני שהוא "היה כנראה המנהיג הראשון של מפלגה שדחה ביודעין כל מצע רשמי, והשתמש תחתיו במנהיגות מלאת השראה ובפעולה בלבד".
להיטלר אמנם היתה תכנית 25 הנקודות, מ-1920 שצויינה בכל שנה מאז שפורסמה, אבל בנאומו הראשון כראש ממשלה הוא גיחך אלו שמבקשים "הראה לנו את פרטי תכניתך. מאז ומעולם סירבתי לבוא לפני העם הזה בהבטחות זולות".

הפאשיזם עוסק בהנעת ההמונים, זה מה שמבדיל אותו מדיקטטורות רגילות. דיקטטורים לא מגייסים את ההמון לתמיכה, הם צריכים לדכא אותו ולהותיר פאסיבי. אצל פרנקו למשל, אחרי מלחמת האזרחים הנוראה הסמכות חזרה לכנסיה, לבעלי האחוזות הגדולות ולצבא. המדינה נמנעה מהתערבות מתמדת בחיי היומיום כל עוד הציבור נותר פאסיבי. הפאשיזם לעומת חותר לאיין את המרחב הפרטי, הוא מנסה להלהיב את הקהל ולדחוף אותו למעורבות. לכן, הפאשיזם יכול להתקדם (מעבר לניצנים ראשוניים) רק בדמוקרטיות במשבר.
הדמיון של הפאשזים לדיקטטורה צבאית נובע מהכמיהה לחברהה צבאית ולמדים. המליציות ותנועות הנוער הפשיסטיות לבשו מדים צבאיים. אבל גם הדיקטטורות הצבאיות העדיפו את הקהל מרוסן.
אגב, שלא כמו האידיאולוגיות המסורתיות שהעדיפו להותיר את המגרש הפוליטי לאליטה בלבד, הפאשיזם רצה את ההמון.

הפאשיזם הצליח להתבסס רק במדינות בהן המערכת הפוליטית לא תפקדו אפילו באופן בסיסי. בכל המדינות הדמוקרטיות היה ועודנו קיים גרעין פשיסטי, הוא מצליח להתקדם לשלבים משמעותיים יותר רק כאשר המוסדות הדמוקרטיים לא מתפקדים.
לכן, מנהיגים פאשיסטיים לא עלו לשלטון בעזרת כוח. הם השתלטו על המערכת מבפנים, וגם אם הפעילו כוח לפני שהשתלטו זה לא דמה לכוח שהופעל אחרי שהגיעו לשלטון.

משטרים פאשיסטיים לא יכולים לשקוע להנאה מכוחם. המנהיג הבטיח הבטחות דרמטיות: לאחד, לטהר ולהמריץ את הקהילה. להגן עליה מפני חומרנות בורגנית, הבלבול והשחיתות של הפוליטיקה הדמוקרטית והזיהום בתרבות זרה. הפתרונות שהובטחו היו קלים: אלימות נגד האויבים מבית ומחוץ. הטמעתו של הפרט בקהילה. טיהור הדם והתרבות. לשם כך היה נדרש ליצור רושם של תנופה מתמדת. לא ניתן לשרוד ללא דהרה קדימה.

בסופו של דבר פקסטון מגדיר את הפאשיזם:
התנהגות פוליטית שעוסקת בצורה כפייתית בהידרדרות הקהילה, השפלתה ומעמדה כקורבן, ומפצה עליהם בפולחנים של אחדות, אנרגיה וטוהר. התנהגות הננקטת ע"י מפלגה מבוססת המונים של פעילים לאומנים חדורי מחוייבות, הפועלים בשיתוף פעולה עם אליטות מסורתיות. התנהגות זו זונחת את החירויות הדמוקרטיות וחותרת להגשמת מטרות של טיהור פנימי והתפשטות חיצונית תוך שימוש באלימות משולחת רסן ללא עכבות מוסריות או חוקיות.

הפאשיזם מגייס את הקהל ע"י גיוס רגשות באופן הבא:

• העם הנבחר הוחלש ע"י מפלגות, מעמדות חברתיים, מיעוטים שאינם ניתנים להטמעה, בעלי קרקעות מפונקים והוגים רציונליים שאין להם חוש קהילתו נדרש.
• יצירת תחושה של משבר מכריע, שכל הפתרונות המסורתיים לא יוכלו לתת לו תשובה.
• עליונותה של הקבוצה, שחובותיו של היחיד כלפיה עולים בחשיבותן על כל זכות, אישית או אוניברסלית, והכפפתו של היחיד לקבוצה.
• אמונה שהקבוצה היא קורבן, שמצדיק כל פעולה נגד אויבי הקבוצה, פנימיים וחיצוניים, ללא מגבלות של מוסר או חוק.
• צורך בגיבוש "טהור" יותר של הקהילה, אם ניתן בהסכמה ובלית ברירה ע"י אלימות המוציאה קבוצות מתוך המחנה.
• צורך בסמכות של מנהיג טבעי (זכר), שהוא לבדו מסוגל לגלם את ייעודה ההיסטורי של הקבוצה.
• עליונות האינסטינקטים של המנהיג על פני היגיון מופשט ואוניברסלי.
• יופיה של האלימות ויעילותו של הרצון, כשהם מוקדשים להצלחת הקבוצה.
• זכותו של העם הנבחר לשלוט באחרים ללא הגבלה מצד חוק אנושי או אלוהי כלשהו, זכות המוקנית ע"י קריטריון יחיד, כישוריה יוצאי הדופן של הקבוצה במסגרת המאבק הדרווינסטי.

האם ייתכן פאשיזם בעת המודרנית – בכל דמוקרטיה קיים גרעין קטן בשלב הראשוני של תנועה או מחשבה פאשיסטית. על מנת לצמוח להתקדם ואפילו להגיע לשלטון היא זקוקה לאווירת משבר כלכלי ולשיתוף פעולה עם תנועות שמרניות. במובן מסויים ניתן לראות ניצנים כאלו בהונגריה, פולין כפי שבא לידי ביטוי באופן בו השתלטו אורבאן ומורבייצקי על המדינות. להערכתי גם בברזיל ומקסיקו יש סימנים כאלו. אמנם הפאשיזם צמח במערב אירופה, אבל גם מפלגות הימין הקיצוני הנוכחיות לא מציעות התנגדות לדמוקרטיה כפי שעשו התנועות הפאשיסטיות. משבר ההגירה באירופה מהווה כר מסויים להתפתחות תנועות פאשיסטיות, אבל הדמוקרטיות המערביות מבוססות ומוגנות בצורה שיקשה לתנועה פאשיסטית ממש להשתלט, בשונה מעליה של הימין הקיצוני באוסטריה או בצרפת.
בכוונה לא עסקתי בישראל.

מקורות:
The original Britt article via Internet Archive's Wayback Machine. May 16, 2003. Council for Secular Humanism
The Anatomy of Fascism – Robert O. Paxton 2004
Fascism – Kevin Passmore – 2002
Classic Fascism and the new radical right in Western Europe – Diethelm Prowe 1994
International fascism : theories, causes and the new consensus – Roger Griffin – 1998