מדוע קשה לסיים מלחמות – הקושי בפתיחת מו"מ

בפוסט הקודם, כיצד מסתיימות מלחמות, כתבתי על 7 הדרכים בהם מלחמות מסתיימות, לא במובן של נצחון, תיקו או הפסד, ולא בהיבט השגת היעדים, אלא מהו המנגנון שהביא לסיום הקרבות. 7 הדרכים הן: כיבוש, כניעה, התפוגגות, נסיגה, כפיית הפסקת אש ע"י גורם בינ"ל, הסכם בין הצדדים שמביא להפסקת אש, הפסקת אש בין הצדדים (שיכולה להוביל למו"מ אחריה).
עכשיו הזמן לדבר למה קשה לסיים אותן (אפשר להתווכח על הגדרתי שקשה לסיים מלחמות, לא אוכיח אותה עפ"י מדד מסויים, למי שזה חשוב יכול להסתפק באמירה מהם הקשיים לסיים מלחמה).
הפרק הראשון בסידרה – הצורך להתפשר.

מדינות מתכוננות למלחמות. השקעה גדולה בצבא, תכניות ותרגילים, גופים מייעצים לממשלה ועוד כהנא. עיקר ההכנות עוסקות כיצד תיפתח המלחמה, התכניות מכינות את יום פתיחת המלחמה, אבל כיצד היא תסתיים? על זה איש אינו חושב.
אחרי מלה"ע ה-2 ארה"ב יצאה ל-5 מלחמות (2 בראש כוח של האו"ם) – קוריאה, וייטנאם, מלחמת המפרץ, הפלישה לאפגניסטן, הפלישה לעיראק – באף אחת מהן לא היתה לה תכנית כיצד המלחמה תסתיים או מה היא רוצה שיקרה אחרי.
ישראל נלחמה 9 מלחמות (מעל 1000 הרוגים) – העצמאות, סיני, ששת הימים, התשה, יום הכיפורים, שלום הגליל, לבנון השניה, עופרת יצוקה, צוק איתן – ועוד מבצעים רבים. לא היה מקרה אחד בו היתה לנו תכנית כיצד תסתיים המלחמה.
גם אם נניח בצד את מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים שנכפו עלינו, בכל יתר המלחמות אנחנו בחרנו (אפילו בהתשה היו לנו ברירות). אפילו במלחמת שלום הגליל, בה היו לנו שאיפות לשנות את המזרח התיכון לא היתה תכנית כיצד כל זה יקרה, למעט התכנית הצבאית לכיבוש לבנון עד בירות.

כיוון שהתכניות מתמקדות בפתיחת מלחמה, הציפיות (בד"כ) גבוהות – בקוריאה, ארה"ב שאפה לכבוש את הצפון ולאחד בין הקוריאות תחת חסותה. בויטנאם, ארה"ב התגלגלה אליה בהדרגה, ומטרתה היתה למנוע את נפילת הדרום לקומוניסטים. באפגניסטן ועיראק, לבנות מדינות דמוקרטיות. מלחמת המפרץ היתה שונה, היעד הרשמי היה להוציא את הצבא העיראקי מכווית. ברגע האמת החליט בוש לעצור, למרות לחצים ופיתוי לנצל את ההצלחה וללכת עד הסוף נגד סדאם.
בישראל המצב מעט שונה, במלחמת סיני השאיפה היתה להביא לנפילת נאצר, במלחמת שלום הגליל לעצור את ההכרה הבינ"ל באש"ף כמייצג הלאומיות הפלסטינית, להביא לבחירת באשיר ג'ומייל כנשיא ולחתום עימו הסכם שלום בין המדינות. ביתר המקרים חוץ מ-48 ו-73, שנכפו עלינו, קשה להגדיר מה באמת רצינו, למעט להפסיק את הבעיה, או השגת "הרתעה" מחודשת (מונח שקשה להגדיר מה משמעותו, כיצד משיגים אותו וכיצד יודעים שהצלחת).
המלחמות נפתחות באופטימיות רבה לגבי סיכויי ההצלחה. אבל אח"כ צריך להתמודד עם הפשרות.

"If indeed war should break out, then it would not be in our power to stop it, for such is the logic of war. I have participated in two war ends when it has rolled through cities and villages, everywhere sowing death and destruction"

חרושצ'וב במהלך משבר הטילים בקובה, 1962

למעט המקרים בהם המלחמה מסתיימת בהישג מוחלט, כיבוש או כניעה של היריב, תמיד מגיע רגע בו צריך לשאול בפעם הראשונה, איך מסיימים את המלחמה, ועל מה מוכנים להתפשר. זה רגע מכונן, ברגע אחד צריך לקבל את העובדה שלא כל השאיפות תוגשמנה ולהודות בה, בין אם בחשאי ובין אם בפומבי. העמדה הנחושה מול היריב נסדקת ועכשיו חייבים לחשוף בפניו חולשה. הנה מספר דוגמאות:

יפן –
יפן הבינה כבר ב-1942 שהיא עומדת להפסיד במלחמה לארה"ב. בשונה מהדוגמאות שהבאתי, ליפן היתה אסטרטגית יציאה מראש, היא קיוותה שהתקיפה בפרל הארבור תוביל את ארה"ב למו"מ על הסכם שיכיר בכוחה של יפן ויותיר לה נכסים בפאסיפי. משאלת הלב לא התגשמה, אבל יפן עדיין קיוותה לפתיחת מו"מ, למרות דרישת הכניעה המוחלטת של ארה"ב. אבל, יפן חששה לפנות בצורה רשמית לארה"ב כדי לא לסמן חולשה, והיא קיוותה להשיג נצחון אחד בשדה הקרב, כדי שארה"ב תבין את מחיר המלחמה ותנסה לפתוח במו"מ. נצחון שכזה לא הושג, ויפן ספגה תבוסה אחרי תבוסה. עד כמה קשה להודות בשינוי? יום לפני הודעת הכניעה של הקיסר, נעשו נסיונות למחוק את ההקלטה של ההודעה במשרד ההגנה היפני.

ישראל –
ישראל פלשה ללבנון ב-1982 וגם אחרי מספר הפסקות אש המשיכה במלחמה עד בירות והוצאת אש"ף מלבנון. הכוכבים המשיכו להסתדר, ובאשיר ג'ומייל נבחר לנשיא, אבל אז חוסל ע"י הסורים. ישראל ניסתה למנוע את בחירת אחיו אמין ג'ומייל וקיוותה להביא לבחירתו של כמיל שמעון, אבל נכשלה. אחרי שאמין נבחר התחיל מו"מ בין הצדדים על חתימת הסכם שלום. ישראל דרשה תחנות התרעה בלבנון, רשות לסיורים אוויריים וימיים כולל חיוב לבנון לתיאום טיסות של צבא לבנון עם ישראל, איסור על קיום נציגות של אש"ף. בגין דרש לקיים את המו"מ בדרג של שרים, בבירות וירושלים לסירוגין. אבל ככל שחלף הזמן, המשאלות לא התגשמו וישראל התקשתה למצוא את הדרך לסגת. כאשר נחתם ההסכם ב-17 במאי 1983 (הסכם שהושעה ע"י אמין אחרי חתימתו) היא ברור שהוא אות מתה. ישראל נסוגה לאוואלי ושנה אחרי הטבח בסברה ושאתילה חזרו מראות זוועה, גופות של עשרות נוצרים בהרי השוף ועאליי. שתי הנסיגות של ישראל היו קשות לעיכול (על הנסיגה לרצועת הבטחון כתבתי פוסט) וממחישות כמה קשה להתפשר אחרי שמחיר המלחמה כבר שולם.

מלחמת לבנון השניה –
המלחמה נפתחה בקול תרועה רמה. אולמרט בכנסת הודיעה על דרישתה של ישראל להחזרת החיילים שנחטפו בפעולת חזבאללה. אבל זה היה יעד בלתי סביר, וכך כאשר התגלגלו המאורעות, ורקטה פגעה באתר של רכבת ישראל במפרץ חיפה והרגה 8, ואח"כ טיל חוף ים פגע בסטי"ל של חיל הים ישראל התקשתה לחתור להפסקת אש.
הקושי לפתוח במו"מ על תנאי הסיום הביא לכך שהקרבות נמשכו, אבל מאידך ישראל נמנעה מכיבוש של דרום לבנון. באו"ם התגבשה הצעה צרפתית להפסקת אש, אבל הקרבות נמשכו. בפועל ההצעה היתה הבסיס לכל הצעות ההמשך. כאשר היה נראה שעומדת להתקבל החלטה שלא מאפשרת לשווק נצחון לציבור, ב-11 באוגוסט, יזמה ישראל מתקפה ממש ברגע האחרון כדי לשנות מעט את ההחלטה המתגבשת. ב-12 באוגוסט התקבלה החלטה 1701, שהביאה להפסקת אש ב-14 בחודש. ב-4 הימים האחרונים נהרגו 42 חיילי צה"ל.

מלחמת קוריאה –
אחרי פלישת הצפון לדרום, שכמעט הסתיימה בכיבוש מלא, ארה"ב פלשה חזרה באינצ'ון (15.9.50) והפכה את המלחמה. סיאול נכבשה תוך ימים, וארה"ב נאלצה להתמודד במהירות עם הצורך להגדיר האם היעד המקורי של החזרת המצב לקדמותו בתוקף, או שחותרים לאיחוד הקוריאות. טרומן הצהיר שחציית קו 38 צפונה היא עניין של האו"ם, אבל תוך שבוע ארה"ב הביאה הצעת החלטה לשלום בכל חצי האי הקוריאני. ב-1 באוקטובר חצו הכוחות את קו 38 צפונה ויעדי המלחמה השתנו רשמית. ארה"ב דרשה כניעה מוחלטת של הצפון, גם כאשר סין איימה להצטרף למלחמה. בנובמבר המלחמה התהפכה שוב, כאשר הסינים פלשו במתקפת נגד והתקדמו במהירות דרומה. גם הסינים התלבטו האם לחצות את קו 38 דרומה, אבל עשו זאת בסופו של דבר. כעת טרומן עמד בפני הדילמה האם פותחים במו"מ או מנסים להפוך את המלחמה שוב. הלחצים מבית הכריעו וארה"ב המשיכה להילחם. בפברואר המלחמה התהפכה וארה"ב חזרה להתקדם צפונה. במרץ התחילו שיחות עם בעלות הברית מה היעדים של המלחמה, וכאשר מקארתור גילה זאת, הצהיר הצהרה לעיתונות שסין צפויה למתקפה קשה ולקריסה. זה הוביל לפיטוריו ע"י טרומן, מהלך שהוביל למתקפה פוליטית על טרומן כולל דיבורים על אימפיצ'מנט.
ביוני התחילו גישושים מול ברה"מ על מו"מ. בממשל התלבטו כיצד ניתן לפתוח בהן, והתלבטו בין שתי חלופות: הודעה של רידג'ווי (המחליף של מקארתור) או הודעה של הנשיא. החשש היה שהאפשרות הראשונה תיראה כמו תחינה ותביא לדרישה קשוחה של הקומוניסטים, אבל הממשל העריך שהודעה של טרומן תביא למהומה בדעת הקהל בארה"ב ותקשה מאוד על הסיכוי לסיים את המלחמה. זאת הסיבה שהביאה לבחור באפשרות הראשונה. על הקשיים במו"מ אספר בפוסט אחר.

פינלנד –
בסיום מלחמת החורף בין רוסיה לפינלנד, הצליחה פינלנד לשמור על עצמאותה בדרך נס אבל שילמה על כך במחיר של מסירת חבל קרליה לרוסים בו שכנה העיר השניה בגודלה (ויפורי). הרצון לנקום הביא את הפינים לחתום ברית עם היטלר, והם ניצלו את מבצע ברברוסה למלחמה נגד הרוסים, על מנת להחזיר את השטח האבוד. הכשלון של ברברוסה הביא את הפינים להבנה שצריך לחתור לשלום עם הרוסים, אבל הם לא ידעו כיצד לפתוח בשיחות מבלי שזה יתפס כחולשה מול סטאלין, ומבלי שזה ייחשב בגידה בהסכם שלהם עם היטלר. תקוותם היתה שהתשה הדדית של שני הצבאות תביא לפתיחת שיחות, אבל זאת לא התממשה.
סטאלין פתח במתקפה באזור הבלטי (תחילה נכבשה אסטוניה) נגד פינלנד והממשלה הפינית כמעט חתמה על הסכם נוסף עם היטלר לפיו היא לא תחתום על הסכם שלום נפרד עם ברה"מ. מאנרהיים, רמטכ"ל הצבא, שהיה גיבור מלחמת החורף חזר במיוחד מחופשת החלמה בשוויץ כדי למנוע את חתימת ההסכם הזה. במרץ 44 משלחת פינית נסעה למוסקבה לשיחות, תוך כדי הפגנות מחאה בתחנת הרכבת לפני יציאתה, אבל הממשלה הפינית סירבה לתנאים הסובייטים והמשיכה לדון עם היטלר על הסכם משותף. ביוני כאשר המתקפה הסובייטית כבר התקדמה בתוך פינלנד, נחתם הסכם שכזה בין הנשיא רייטי ולריבנטרופ.
אבל תוך חודש התהפכה התמונה ב-180, הנשיא אולץ להתפטר ומנרהיים מונה להיות הנשיא. רק הוא יכול היה כגיבור מלחמה לחתום על הסכם קשה עם הרוסים, אבל הסכם ששמר על ריבונותה של פינלנד, בשונה מכל המדינות הבלטיות.

מלחמת וייטנאם –
כבר ב-65 ממשל ג'ונסון הבין שצריך לפתוח בשיחות עם הקומוניסטים, אבל המו"מ לא נפתח כי המצב בדרום היה לא טוב, והיה חשש מההשלכות של פתיחת מו"מ במצב כזה.
המו"מ בין הצדדים נפתח רק אחרי מתקפת הטט, שהחלה בינואר 1968. המתקפה חוללה זעזוע בדעת הקהל בארה"ב אחרי תקופה ממושכת שהציבור קיבל מסר שהמצב במלחמה הולך ומשתפר ויש סיכוי לנצח. אחרי המתקפה האמון של הציבור בממשל לא חודש.
ב-31 במרץ ג'ונסון נשא דברים לאומה והדהים באמירה שאינו מתכוון להתמודד לכהונה נוספת, והודיע על הפסקת התקיפות באופן חד-צדדי בצפון וייטנאם.
הכשלון הצבאי של צפון וייטנאם במתקפה הביא לכך שגם הקומוניסטים גילו נכונות למו"מ ואכן זה נפתח לראשונה במאי 1968.
שיחות השלום בפאריס

מסקנות –
אחרי שמלחמה פורצת יש קושי מובנה בפתיחת מו"מ, מכמה סיבות:
– הנכונות לפתוח במו"מ משדרת חולשה כלפי היריב ולכן כל צד מוכן לעשות זאת, רק אחרי הצלחות בשדה הקרב.
– ההחלטה ללכת על מו"מ מביאה למתקפה פוליטית מבית, על החולשה שהיא משדרת.
– עצם ההחלטה על פתיחת מו"מ מביאה להודאה בכך שלא כל יעדי המלחמה שהובטחו יושגו, או שהיא מחייבת להודות בכך שנדרש יהיה לסגת מהישגים שכבר הושגו.
– הקושי בתחושת ההפסד שמלווה את הנכונות לפשרה מקשה על ההחלטה לעשות זאת.