נצחון ע"י הפצצה אווירית – פרק א': חלופות אסטרטגיות

רוברט פייפ כתב ספר מחקרי על הפצצה אווירית לתכלית אסטרטגית בשנת 1996 – Bombing to Win, בהוצאת אוניברסיטת קורנל. לבושתי, לא ידעתי על הספר הזה, למרות שאני עוסק בסוגיה מזוויות שונות מאז. הספר תורגם לעברית ב-2017 "להפציץ כדי לנצח", וגם על כך לא ידעתי. באורח פלא, עותק מהספר היה בדוכן ספרים מוזלים למכירה בתחנת רכבת האוניברסיטה, ביום נדיר בו ביקרתי בתחנה רכשתי, ולהלן הממצאים.

קיימות 4 אסטרטגיות של "אכיפה" אווירית (Coercion). התרגום של Coercion כאכיפה הופיע בתרגום ספרו של תומאס שלינג "חימוש והשפעה". המשמעות היא כפיית התנהגות רצויה ע"י הפעלת כוח. נסיון של צד א' להביא להתנהגות מסויימת של צד ב', ע"י תקיפה אווירית.
4 האסטרטגיות (הדרכים האפשריות לשינוי התנהגותו של האויב) הן: ענישה, איום בהסלמה, שלילת יכולת ועריפה.

ענישה –
תקיפה של ערים או מטרות תשתית כלכלית אזרחית (חשמל, בתי זיקוק, מים, תחבורה וכו'), שמטרתה הענשת האוכלוסיה כדי להביא למרידה עממית בהנהגה או להתפוררות חברתית, על מנת להביא לכניעת היריב. זאת היתה אסטרטגיית האכיפה האווירית הראשונה שיושמה, ע"י הגרמנים במלחמת העולם הראשונה כנגד הבריטים. כדי להביא ליציאת בריטניה ממלחמת העולם. בבוקר ה-13 ביוני 1917 תקפו 14 מפציצי "גותה" מרכזי אוכלוסיה בריטים והרגו 162 איש.
כך כתב אדמירל אלפרד פון טירפיץ "יש לרכז את כל ספינות האוויר הזמינות כנגד לונדון, מידת ההצלחה לא תימדד רק בנזק שייגרם לאויב, אלא גם בהשפעה הניכרת שתהיה לכך על הפגיעה בנחישות האויב להמשיך במלחמה, שתהיה גדולה יותר מאשר אם הפצצות יושלכו אחת אחת". הגרמנים הטילו 9,000 פצצות ביותר מ-50 פשיטות, בהן נהרגו 1,413.
אחרי המלחמה התפתחו דיונים רבים אודות הפצצה אסטרטגית, המודל הראשון שורטט ע"י ג'וליו דואה הוגה אוויר איטלקי: "חישבו על מרכז עיר גדולה, ודמיינו מה יקרה בקרב האוכלוסיה האזרחית במהלך תקיפה אחת…אין לי שום ספק שהשפעתה על בני אדם תהיה נוראה".
חשיבה דומה התפתחה בבריטניה במהלך מלחמת העולם עצמה, שנבעה מההפצצות הגרמניות על הבריטים. באפריל 1918 העביר הקבינט הבריטי בפרלמנט חוק אוירייה, שהקים את חיל האוויר המלכותי כזרוע עצמאית שוות ערך לצי ולצבא. הקמתו היתה אם כן, קשורה ישירות לדוקטרינת הפצצת אוכלוסיית אויב.

איום בהסלמה –
אחרי מלה"ע ה-2 בה אסטרטגיית הענישה לא נשאה פירות רצויים, המשיכו דיונים בדבר אכיפה אווירית. זה הביא לורסיה חדשה, גם היא על בסיס תקיפת מטרות תשתית ואוכלוסיה. הראשון להעלות אותה על הכתב היה תומאס שלינג (כלכלן שזכה בפרס נובל ביחד עם ישראל אומן, ופרופסור למדעי המדינה). במקום הגישה של דואה להמיט את הנזק הגדול ביותר, בזמן הקצר ביותר, הרעיון מאחורי התורה של שלינג הוא האיום בנזק עתידי. לשיטתו בני האדם מסתגלים לנזק שהומט עליהם, אבל אם תוכל לאיים עליהם בנזק גדול יותר בהמשך זה יוביל אותם לשינוי דעתם.
בשונה מדואה, שרצה להביא להתפוררות חברתית ומרידה בשלטון, שלינג מנסה לפעול על החשיבה הרציונלית של סיכונים עתידיים. קרי, הערכת מצב רציונלית תוביל אותם להבין שהכאב העתידי לא שווה את המשך ההתנהגות הנוכחית.
התפיסה של שלינג זכתה לניסוי שדה במלחמת וייטנאם, בהפצצות האוויריות על הצפון בין השנים 1965-1968 ונחלה כשלון חרוץ.

שלילת יכולות – תקיפת האסטרטגיה הצבאית של האויב –
הרעיון, מניעת יכולתו של האויב לתקוף או פגיעה בכוח הצבאי שלו בצורה שתסיר (תחליש למינימום) את יכולתו להתנגד למתקפה צבאית ובכך לצמצם בצורה דרמטית את האבידות הצפויות למתקפה. לחילופין, ניתן לשבש את האסטרטגיה הצבאית של האויב ע"י השמדת מרכזי הכובד עליהם מתבססת האסטרטגיה. אסטרטגיה זו התפתחה ללא הוגה דיעות משמעותי שארגן העקרונות בצורה סדורה.
לאסטרטגיה זו התפתחו 3 ורסיות: סיוע ישיר לכוחות היבשה, קרי תקיפת הכוח היבשתי של האויב והשמדתו לפני ההתנגשות בין הצבאות בשדה הקרב (למעשה על הצבאות פעלו כך במלה"ע ה-1, בלא הצלחה משמעותית). תקיפה של מערכי לוגיסטיקה, קשר, מתקני שליטה וכו', כדי להביא לשיתוק מערכתי של האויב ולפגוע ביכולתו להניע ולתאם כוחות בזירה. פגיעה בתעשייה הצבאית כדי למנוע יכולת ייצור כלים צבאיים ולמנוע יכולת לחדש אבידות של ציוד במהלך המלחמה.
במלחמת וייטנאם ארה"ב קיוותה לעשות אמנעה אסטרטגית על אספקת הלוגיסטיקה של הצפון, אבל נגד כוחות גרילה השיטה לא יעילה.
ישראל הצליחה לשכלל את השיטה כאשר פיתחה את האסטרטגיה של השמדה ע"י חימוש מונחה במהלך שנות ה-90, כנגד הצבא הסורי. האסטרטגיה לא נוסתה ע"י ישראל, אבל יושמה בהצלחה ע"י הצבא האמריקאי במלחמה לשחרור עיראק ב-2003, בה הושמדו מאות טנקים ע"י הפצצה אווירית, ולאחריה נכבשה עיראק כמו סכין בחמאה.

עריפה –
הפעלת כוח אווירי לעריפה נולדה כאשר החימוש האווירי הפך למדוייק. הרעיון, שבלי קשר לעוצמת הצבא או ליכולת התעשייה שלה, חיסול המנהיגות יביא להתמוטטות כמו מגדל קלפים. ניתן לפגוע בהנהגה הפוליטית מתוך שאיפה שהמחליפים שיעלו יהיו פחות מחוייבים למטרות המלחמה, או שיחששו שגורלם יהיה דומה. ניתן גם לתקוף מתקני פיקוד ושליטה לאומיים כדי לבודד את ההנהגה מהכוחות שלרשותה, או לבסוף לתקוף את מפקדי הצבא הבכירים מתוך תקווה שהכאוס שיפקוד את הצבא כתוצאה מהתקיפה ימנע ממנו את היכולת להילחם.
רעיון העריפה בלט בפעם הראשונה כאשר ארה"ב ניסתה לחסל את סדאם חוסיין בתחילת מלחמת המפרץ ב-1991 ולאחר מכן במלחמה לשחרור עיראק ב-2003. קודם לכן, ישראל חיסלה את ראשי החמאס כדי להחליש את יכולתו של הארגון להוציא פיגועים במהלך האינתיפאדה השניה. במלחמת לבנון השניה ישראל ניסתה להרוג את נסראללה, אך הפעם המטרה היתה "תמונת נצחון" ופחות נסיון למוטט את יכולתו של חזבאללה להילחם. גם החיסול של ג'עברי בפתיחת 'עמוד ענן' היה כזה, ואיש לא סבר שזה יביא לקריסת הכוח הצבאי של חמאס.

המחקר בחן 33 מקרים בהן נעשה ניסיון לאכיפה אווירית – מצורפת רשימת כל המקרים שנבחנו. בחלק השני אדבר על חקר המקרים שנבחנו בפירוט ועל התוצאות (או המסקנות למי שירצה).