למה קשה לסיים מלחמות – שינוי המנגנון

ב-6 בספטמבר 1941 דנו בכירי הצבא היפני עם ההנהגה בנוגע למלחמה נגד ארה"ב ובריטניה. רמטכ"ל חיל הים אמר שצריך להיערך למלחמה ארוכה, שלא צפוי שאמריקה תיכנע, ולאורך זמן היתרון התעשייתי והמשאבים של ארה"ב יהווה יתרון משמעותי עבורה. לקראת הפגישה הכין הצבא היפני רשימה ארוכה של שאלות ותשובות אפשריות לשאלות לגבי מו"מ יכולת ההגנה על יפן, טקטיקות בקרב. אחת השאלות המעניינות היתה:

"What is the outlook in a war with Great Britain and the United States; particularly, how shall we end the war?

הצבא היפני ענה לשאלה של עצמו:

"A war with Great Britain and the United States will be long… It is very difficult to predict the termination of a war, and it would be well-nigh impossible to expect the surrender of the United States. However, we cannot exclude the possibility that the war may end because of a great change in American public opinion… At any rate, we should be able to establish an invincible position… Meanwhile, we may hope that we will be able to influence the trend of affairs and bring the war to an end"

לזכותם של היפנים ייאמר שזה דיון מדהים, שהוביל גם התנגדות לתקיפה בפרל הארבור, אבל המתנגדים לא דחפו לדיון בשאלה כיצד המלחמה תסתיים, אלא ביקשו לדחות את התקיפה במקצת.
ב-1 בנובמבר התקיים דיון נוסף, שבו ההחלטה הסופית על יציאה למלחמה נלקחה. סגן רמטכ"ל צבא היבשה צוקאדה אמר:

"The first things to decide are the central issues: `to decide immediately to open hostilities`, and `war will begin on the the first of December`. …I would like to see diplomacy studied after these have been decided"

שר החוץ טוגו התנגד לזה "אתם אומרים שצריך לשים דד ליין לדיפלומטיה, כשר חוץ איני יכול להתקשר דיפלומטית אם אין סיכוי שזה יכול להצליח. איני יכול לקבל דד ליין או תנאים שמונעים סיכוי להצליח. אתם צריכים לוותר על ההחלטה לפתוח במלחמה, לטובת הניסיון".
בשלב הזה, התפתח דיון סוער על… התזמון של התקיפה, ואפילו טוגו הצטרף לדיון ולא חזר לסוגיה המרכזית "13 בנובמבר זה בלתי נתפס, אפילו חיל הים אומר ב-20 לחודש. כעבור חילופי דברים צוקאדה אמר "ה-30 בנובמבר יהיה בסדר", וטוגו שאל אותו "לא נוכל לעשות זאת ה-1 בדצמבר? לא ניתן לאפשר לדיפלומטיה אפילו יום נוסף?.
צוקאדה ענה: "בשום פנים ואופן לא, לא ניתן לתקוף אחרי ה-30 בנובמבר, בשום פנים ואופן".
ההחלטה על יציאה למלחמה התקבלה מבלי שהתקבלה, הוחלט לתקוף בחצות ה-30 בנובמבר.

חוץ מהעובדה שהסיפור היפני על פרל הארבור מרתק, הוא ממחיש דבר מה נוסף. עם פתיחת המלחמה משתנה המבנה הארגוני במדינה. הצבא מקבל מקום ליד שולחן קבלת ההחלטות והופך להיות שחקן מרכזי. ערוצי הדיפלומטיה הרגילים משתנים לחלוטין ולפתע ראש המדינה הוא הגורם העיקרי לניהול הקשרים המדיניים (ברוב המדינות יש הרבה מקום למשרד החוץ, ישראל של נתניהו היא החריגה).
איש לא יקיים דיון אסטרטגי על מלחמה מבלי שהצבא יהיה נוכח בחדר, ברוב המקרים הוא הגוף היחידי שיש לו תכניות למלחמה (גם אם הן תמיד עוסקות רק בפתיחת המלחמה, ולא כיצד היא יכולה להסתיים).
פתיחת המלחמה מזיזה לפרק זמן ממושך את הפוליטיקה הפנימית וראשי המדינה מעבירים את עיקר הקשב לניהולה. כמובן שהדבר משתנה כתלות באורך המלחמה. היערכות לתקיפה באיראן היתה להערכתי הנושא שהדרג המדיני בישראל הקדיש לו זמן דיונים הרחב ביותר בתולדות המדינה (מאות שעות של דיונים), אבל גם זה מתגמד לעומת יחס השעות בניהול מלחמה שמשקיע הדרג המדיני.
השינוי הארגוני שמתחייב כתוצאה מפתיחת הקרבות הוא גם אחד המחסומים שמקשים בבוא היום על היכולת להביא את המלחמה לסיום.

ההחלטה לפתוח במו"מ או להביא את המלחמה לסיום מעידה על חוסר אמון בצבא, שיוכל להשלים את ההישגים שציפו ממנו.
במאי 1951 טרומן החליט להתקדם לפתיחת מו"מ, כאשר הבין שלא ניתן יהיה להשיג את איחוד הקוריאות ושחרור הצפון, קודם לכן, העבירה ארה"ב מסמך לבנות הברית שלה, לפיה אין בכוונתה לפתוח במתקפה חדשה על מנת לשחרר את צפון קוריאה. המסמך הגיע למקארתור וזה קיים ראיון בו איים על סין במתקפה קשה שתוביל לקריסתה. ארה"ב הודיעה לבעלות בריתה שזה היה ראיון שלא על דעת הנשיא, וטרומן פיטר את מקארתור ב-11 באפריל. במקביל פתחו הסינים במתקפה נוספת שנכשלה, ופתיחת המו"מ נדחתה במעט,
ב-24 באפריל טרומן נשא נאום לאומה, מבלי לציין את איחוד הקוריאות כיעד למלחמה. פיטוריו של מקארתור היו תנאי הכרחי לשינוי המדיניות במלחמה, מה שאפשר את פתיחת המו"מ בין הקוריאות. מחליפו רידג'וויי הוביל את המו"מ עם הקומוניסטים.

גם במלחמת וייטנאם היה תרחיש שמזכיר במשהו את תרחיש מקארתור. אחרי מתקפת הטט, שהביאה לתפנית דרמטית בדעת הקהל בארה"ב נגד המלחמה, ווסתמורלנד הכין תכנית סודית לתקיפה של צפון וייטנאם בנשק גרעיני בשם "שבר בלסת" או יותר נכון "Fracture Jaw". התכנית נזנחה כאשר הבית הלבן גילה אותה, אולם דרישתו של ווסתמורלנד ל-200,000 חיילים נוספים שדלפה לתקשורת במרץ 1968 הביאה לפיטוריו ולהחלפתו ע"י אברהמס. שיחות המו"מ עם צפון וייטנאם החלו במאי 1968, כחודש וחצי אחרי פיטוריו של ווסתמורלנד.

גם בישראל שיחות על סיום מלחמה מתקיימות לעיתים מעל ראשו של הצבא. ב'עמוד ענן' המו"מ על הפסקת האש עם המצרים (מורסי כנשיא) התנהל דרך ראש המוסד. תחילתו, למיטב ידיעתי בלי ידיעת הרמטכ"ל.

במלחמת לבנון השניה, כאשר אמרו לחלוץ באחד מהימים הראשונים למלחמה שצריך לדבר על הסיום, הוא ענה שזה לא הזמן לדבר על סיום המלחמה.

אחרי מלחמת שלום הגליל ישראל נסוגה 3 פעמים – הנסיגה הראשונה לקו האוואלי שהיתה חלק מהסכם השלום עם לבנון שנחתם ב-17 במאי 1983 הושלמה בספטמבר אחרי ששרון כבר לא היה שר הבטחון. הנסיגה השניה לרצועת הבטחון התאפשרה בזכות הקמת ממשלת האחדות אחרי בחירות 1984, כאשר רבין מונה לשר הבטחון. ההחלטה אושרה בממשלה ב-14 בינואר ברוב 16 מתוך 25 והתנגדות מרבית שרי הליכוד. הנסיגה השלישית במאי 2000, היתה החלטה של ברק כראש ממשלה, למרות התנגדות של הצבא. בשלושת הנסיגות היה צריך שינוי ארגוני שיאפשר לתהליכים שהניעו את הנסיגה לקרות – ארנס היה צריך להחליף את שרון, ממשלת האחדות היתה הכרחית כי הליכוד שהוציא את ישראל למלחמה לא היה מסוגל לסגת עם כשלונות המלחמה, וברק היה צריך לסנן את הצבא כדי לסגת (ובדרך היו צריכות לחלוף 16 שנים וארבע אמהות).

בסופו של דבר כדאי לזכור, הצעדים הראשונים לסיום מלחמות נעשים לרוב מאחורי הקלעים וללא השתתפות הגורמים המרכזיים שמובילים את המלחמה. מציאה של סימנים לתהליכים כאלו תרמז על כך שהקברניט מעוניין להביא את העימות לסיום.
במקרים רבים נדרש לעשות שינויים במנגנון ניהול המלחמה כדי לנתב אותה למחוזות חדשים ולא להמשיך בנתיב המקורי.