ארה"ב ורוסיה סיכמו על הפסקת אש בדרום סוריה. בטווח זמן קצר, זה משרת את האינטרס המשותף – המלחמה ב-ISIS, שהיא הבטחת בחירות של טראמפ. המשטר הסורי יוכל להפנות כוחות להמשך מיגור דאע"ש בחלק המזרחי של סוריה. זה גם מאפשר חזרה אפשרית של מאות אלפי פליטים שברחו מאזורים אלו לירדן (למרות שבעיני זאת אפשרות שאינה ריאלית, כי קשה להאמין שהקרבות לא יתחדשו באזורים אלו).
בראיה ארוכת טווח ההסכם מבטא:
- הסכמה (לא פומבית) אמריקאית, שמשטר אסאד הוא הפתרון הפחות גרוע לבעיה הסורית. זאת הערכה סבירה, לאור התוצאות בעיראק ולוב. סביר שאפילו אירופה מעריכה שזאת הדרך העדיפה לצמצם את היקף הפליטים לתחומה.
- בשילוב עם ההודעה על הפסקת המימון של ה-CIA למורדים, הפרדה של ארה"ב בין האינטרס של רוסיה בסוריה, לאינטרס האמריקאי המנוגד לרוסים במזרח אירופה. בזה ניתן לראות רמזים ראשונים לגישתו העסקית של טראמפ, במקום לחבר בין סוגיות לפצל ביניהן. גישה שהניסיון מראה שמניבה תוצאות רעות ביחסים הבין לאומיים.
- המשך מגמת התבססות איראנית – רוסית בסוריה, וסיכון ליצירת רצף של שליטה קרקעית איראנית ללבנון ולרמת הגולן. כמובן, שלשם נדרש שהמשטר הסורי ישתלט מחדש על רמת הגולן, אבל מי מוכן להמר שזה לא יקרה. בפרט, שאכיפת הפסקת האש הוענקה לרוסים.
- התקיפה האמריקאית אחרי התקיפה הכימית של אסאד, נותרה ניצול הזדמנות ריגעי, ולא שיקפה מדיניות חדשה.
הקרב על סוריה לא הסתיים, שכן סביר שהמדינות הסוניות ותורכיה ימשיכו לסייע בנשק למורדים בצפון המדינה, אך לא נראה שזה מאמץ שיכול להניב הצלחה. לכל היותר הוא ישמר חוסר יציבות.
ישראל מצאה את עצמה נטולת כלי השפעה. איני יודע עד כמה היתה מעורבת במגעים, אך ברור שמידת השפעתה היתה אפסית, כפי שבא לידי ביטוי בהתייחסותו של נתניהו. גם ישראל מעדיפה לעשות ניתוק בין סוגיות, ולבודד את הסוגיה הפלשתינית. בצורך לבחור בין האיום האיראני לקשיים הפוליטיים מהסוגיה הפלשתינית, האחרון מנצח (במעשים). כך, בהינתן חוסר הבטחון בכוונותיו של הממשל לגבי המו"מ בין ישראל לפלשתינים, נתניהו נזהר ולכן הרשה לעצמו להעביר ביקורת רפה מפאריס.
ישראל מוצאת את עצמה ללא בעלת ברית מול השינויים בזירה הצפונית. הפריחה המדינית שישראל חווה, ביחסים עם מדינות העולם, באה במקביל לירידה בכושר השפעה מדיני, שנובע בצורה ישירה ממדיניות טראמפ עד כה.
