גרמניה היתה הניסיון הגדול של הפצצה אסטרטגית, הניסיון הכושל מכולם. כל התנאים התאימו, לא היו מגבלות על הפעלת הכוח ולא היה כל הגיון בחוסר הנכונות של גרמניה להיכנע, ובכל זאת היא לא נכנעה.
40% מ-70 הערים הגדולות של גרמניה הושמדו מהאוויר, יותר מ-300,000 אזרחים נהרגו ובכל זאת הגרמנים לא נכנעו. מעשה שהיה כך היה.
באוגוסט 1941 הותנעה נסיעת הבכורה של הכרעת מלחמות מהאוויר בצורה מסודרת. אנשי האווירייה האמריקאית פרסמו את מסמך Air war plans division 1, מלחמת האוויר נגד גרמניה (AWPD-1), כחלק מההיערכות האמריקאית למלחמה אפשרית על פי הנחייתו של רוזוולט. התכנית ביטאה את אמונתם שניתן להכניע את גרמניה ללא צורך לפלוש ליבשת (ואפילו ללא טרור על אזרחים). צרכי המלחמה חייבו 17 מיליון גרמנים לוותר על עיסוקם לטובת פעילויות הקשורות במלחמה, ולכן היתה תקווה שאם רק ייבחרו צמתים קריטיים לכלכלה הגרמנית, זה יהרוס את יכולתה לייצר כלי מלחמה, יביא להתמוטטות כללית ושיבוש אזרחי שיפגע במורל, ובכך תיתכן הפלת המשטר.
מערכת החשמל זכתה לעדיפות בגלל "היותה חיונית למאמץ המלחמה הגרמני", וביחד עם פגיעה בתעבורה הלאומית ההערכה היתה שייגרם "סבל קשה לעם הגרמני באמצעות מניעתם מפחם חיוני להסקה… והפרעה ליכולת להפצה מסודרת של מזון ושירותים חיוניים".
לעומת האמריקאים אסטרטגיית האוויר הבריטית הלכה מההתחלה על תקיפת מרכזי אוכלוסייה. כבר בקיץ 1941 הם הפציצו מרכזי מסילות רכבת כאמצעי "הרס מורל האוכלוסייה האזרחית ככלל, ומורל עובדי התעשייה בפרט". במרץ 42 הם אימצו את אסטרטגיית דואה להפצצות תבערה של ערים מרכזיות. 58 ערים של 100,000 אזרחים ויותר תוכננו לחורבן בתוך חצי שנה. כדי לשבור את מורל הגרמנים היה צריך לעשות את הערים בלתי ראויות למגורים ולעורר בעם תחושת פחד תמידית.
ככל שהתקדמה המלחמה וארה"ב פרסה כוחות משמעותיים הופעלו מחקרים (שכללו כלכלנים, חוקרי מדעי המדינה, אנשי תעשייה ואנשי אוויר) לבחון איזה מטרות נכון לתקוף. זה הוביל לשינוי מהותי בתכניות האמריקאיות. בכל התכניות תקיפת חה"א הגרמני היתה בעדיפות ראשונה, ההבדלים ניכרים במטרות הנוספות בכל תכנית: ב- AWPD-1 הוגדרו מטרות חשמל, תעבורה, נפט ומורל. ב- AWPD-2 (אוגוסט 42) מעגני צוללות, תעבורה, נפט וגומי. ב-CBO (מתקפת ההפצצה המשולבת מאי 43) מעגני צוללולת, מסבים, נפט, גומי.
פלישה רחבה לאירופה היתה חלופה לאסטרטגיות האכיפה שניסו להפעיל בעלות הברית. השאיפה היתה להשיג נצחון צבאי מכריע. הבריטים שאפו להימנע ממערכה קרקעית רחבה ואילו בארה"ב היו חלוקות הדיעות, למרות שאנשי האווירייה תמכו כמובן בהפצצות אוויריות לאכיפה.
החל מ-1942 אסטרטגיית ההפצצה הבריטית כנגד גרמניה שונתה מאמנעה מערכתית (נגד נפט למשל) לאסטרטגיית דואה, המטת נזק מקסימלי על מרכזי אוכלוסייה. הסיבות לכך היו, הרצון לנקום על התקיפות הגרמניות, התוצאות הדלות של המתקפות עצמן והמעבר לתקיפות בלילה כדי להקטין את אפקטיביות ההגנה הגרמנית שהיתה יעילה מאוד ביום.
מפברואר 42 ועד מרץ 45 התקיפות האסטרטגיות הופעלו – 36 קמ"ר מהשטח הבנוי הושמד כעבור שנה, 57 נוספים (93 סה"כ) בשנה השניה, ו-80 (173 סה"כ) בשלישית. למרות זאת, האסטרטגיה נחלה כשלון, ולא התחולל לחץ פוליטי בתוך גרמניה כנגד ההנהגה, וגם לא התחוללה קריסה כלכלית.
הסיבות לכך שהאסטרטגיה לפגיעה במורל כשלה הן: הלאומנות הגרמנית אפשרה נכונות של העם לסבל גדול במיוחד, למעשה ההפצצות פגעו ביכולת להתנגד פוליטית. השליטה של המשטר הנאצי בתקשורת ובתעמולה אפשרה לעשות שימוש בתקיפות הללו להציג את האויבים כשטניים ולגייס את האוכלוסייה להקרבה למען המדינה. הנאצים השקיעו מלכתחילה משאבים רבים לדיכוי התנגדות מבית.
הסיבות לכך שהפגיעה בכלכלה נכשלה הן: למרות המצב הפועלים הגרמנים המשיכו לייצר נשק בלית ברירה, והתעשייה צמחה עד אמצע 44 (פועלים מיואשים אינם בהכרח לא יצרניים); עיקר התעשייה הגרמנית היתה מחוץ למרכזי הערים כך שהפגיעה בה היתה מוגבלת; כושר הסתגלות ושינוי ע"י ויסות משאבים, הסבת תעשייות אזרחיות ועוד אפשרו לגרמנים לפצות על הפגיעות.
גם המאמץ האמריקאי נגד חיל האוויר הגרמני נכשל, מסתיו 43 הותקפו מפעלי המיסבים מספר פעמים, אבל הגרמנים הצליחו להחזיר את קצב הייצור לקדמותו במהלך 44. חרף כל התקיפות הללו היו בידי הגרמנים בסיום המלחמה היקפים גדולים של טנקים, תותחים, מטוסים ועוד.
לקראת הפלישה לגרמניה החלו להכין תכניות אוויריות לסיוע למתקפה היבשתית. לאחר התלבטויות בין הפצצת רשת התעבורה לתקיפות של מטרות נפט. במרץ אייזנהאוור הכריע לטובת פגיעה ברשת התעבורה, בעיקר בגלל השפעתה על החזית המערבית. מטרות נפט המשיכו להיתקף ע"י הבריטים וביחד עם הכיבוש הרוסי של רומניה שסיפקה 25% מהנפט, צנחה תפוקת הנפט הגרמנית מתחת לדרוש לה למלחמה. תקיפות התעבורה במערב פגעו בדיביזיות הלוחמות הגרמנית ככל שהתקדמה הפלישה. בתחילה ניתן היה לפצות על כך ע"י השימוש במאגרים שהוכנו מראש, אבל ככל שנסוגו הגרמנים כך הם התקשו להעביר אמל"ח ליחידות החזית, למרות שבגרמניה עצמה לא היו מלאי נשקים רבים.
בסופה של המלחמה לגרמניה היה חסר כוח אדם להילחם ולא טנקים, מטוסים, נשק וכלי רכב, אחרי אובדן של קרוב ל-10 מיליון לוחמים בקרבות. גרמניה היתה חסינה להפצצה אסטרטגית. הפצצת ענישה שממילא לא מביאה תוצאות, אבל במקרה של גרמניה גם אמנעה אסטרטגית שעלתה יפה בשלב מסויים, אחרי הפלישה, לא הביאה לכניעה המיוחלת.
אמנם היטלר מעולם לא שקל כניעה, אבל פה ושם יש התבטאויות שלו לגבי נכונותו לשאת ולתת על הפסקת אש. במאי 43 הוא אמר לרומל "כן, אני יודע שנחוץ להגיע לשלום עם צד אחד או אחר, אבל איש לא יעשה שלום איתי". אז למה גרמניה לא נכנעה בכל זאת, לא ביולי 44 כשקווי ההגנה שלה נפרצו בצרפת ורוסיה, לא בינואר 45 כשמתקפת הארדנים כשלה ולא ניתן היה עוד לעצור את הרוסים בפולין, וגם לא במרץ כאשר התמוטטה כמעט לחלוטין.
הסיבה העיקרית לכך היתה שגרמניה המשיכה להילחם גם כאשר היה ברור שתבוסתה צפויה היא הפחד מפני הכיבוש הרוסי. יש עדויות לרוב לכך שהגרמנים הבינו את המשמעות של הנקמה הרוסית הצפויה. בשונה מהסברות המקוריות, הצבא הגרמני (האיינזצרופן, האס-אס וגם הוורמאכט) הזדהה עם המדיניות הנאצית ונטל חלק בהשמדה במזרח, בהרג מיליוני שבויי מלחמה ואזרחים.
"לו היינו נכנעים, היינו מאבדים את כל זכויותינו, והיינו נתונים לחסדי אויבינו, ואת משמעות הדבר אפשר להבין מדרישת סטאלין בוועידת טהראן, שארבעה מיליוני גרמנים ישמשו עבדים בברית המועצות. סוג הטיפול שהיינו יכולים לצפות לקבל מודגם יפה ב'תכנית מורגנטאו' שהתקבלה ע"י צ'רצ'יל ורוזוולט בוועידת קוויבק בספטמבר 43 וכללה את חורבן התעשייה הגרמנית והמכרות בגרמניה ואת הפיכת גרמניה לארץ חקלאית טהורה" קרל דניץ.
הגרמנים האמינו שניתן להקטין את מחיר התבוסה ע"י המשך לחימה חסרת הסיכוי. דניץ האמין שכניעה מוקדמת היתה שולחת למותם שלושה וחצי מיליוון גרמנים שהצליחו הגרמנים להעביר מהחזית המזרחית לעבר הקווים שרוסיה לא כבשה. כך שלמעשה גרמניה המשיכה להקריב חיילים על מנת להקטין את היקף האזרחים שימותו אחרי המלחמה.
לעומת זאת בגזרה המערבית הגרמנים יכלו להיכנע בלי החשש למחיר הכבד של הכניעה. אבל כניעה בחזית המערבית היתה מביאה לכך שמרביתה של גרמניה היתה נכבשת ע"י הרוסים. קו ההפרדה שסוכם בין מוסקבה, לונדון ווושינגטון נודע לגרמנים במהלך 44. הגרמנים שמרו על נתיבי נסיגה פתוחים במערב כתוצאה מכך. הלחימה במערב התמוססה במהירות במהלץ מרץ 45 עד סוף אפריל.
כאשר דניץ ירש את היטלר בשבוע האחרון הוא הגדיר את משימתו "הצלת גברים ונשים מהשמדה בידי האויב הבולשביקי". הוא אסר את כניעתה המוקדמת של המבורג כיוון ש- "העיסוק העיקרי של שלטונות הצבא במצב הנוכחי הוא הצלת שטחים גרמניים והגזע הגרמני מהבולשביזם…או לכל הפחות להחזיק מעמד זמן רב ככל האפשר, כדי לאפשר למקסימום גרמנים לצאת אל המחוז. פינוי זה אפשרי רק כל עוד נותרה דלת פתוחה דרך קו ההפרדה בין אזורי הכיבוש שהוסכם עליו ביאלטה. אם תעלת אלבה-טראבה תיסגר בידי הבריטים, נפקיר יותר מ-7 מיליון גרמנים לחסדי הרוסים".
היעדר הכניעה הגרמנית ניתן להסבר רציונלי, למרות שבמהלך 1945 האכיפה האווירית ששללה את יכולתה הצבאית היתה יעילה. הקיצוניות הלאומנית של גרמניה הביאה לנקודת קיצון בה האסון שחוותה בסיום המלחמה היה החלופה הפחות רעה מבין החלופות שהיו בפניה.
לעומת זאת, אסטרטגיות הענישה למיניהן לא היו יעילות כפי שלא היו במלחמות שעתידות לבוא.
נצחון ע"י הפצצה אווירית – פרק א': חלופות אסטרטגיות
נצחון ע"י הפצצה אווירית – חלק ב': מבחן המציאות
