היום לפני חמש שנים תם לו 'צוק איתן' ברוב תפארת והדר. המבצע היה כל כך מוצלח שקיבלנו אות מלחמה , כדי שנרגיש גאים על המאמץ. זה לעומת אות המלחמה שקיבלנו בלבנון השניה שמטרתו היה להוכיח כמה הממשלה נכשלה בניהול המלחמה.
הדיסוננס מומחש היטב בהרמוניה האירונית בין בני גנץ לנתניהו שתלויים זה עם זה. זה מונע ויכוח פוליטי ראוי, על מדיניות ישראל מול חמאס ובנוגע לרצועת עזה, ואנו מקבלים הבטחות חסרות משמעות מגנץ על כך שהוא יחזיר את ההרתעה.
וואו, אולי תדבר על המדיניות שלך ולא על תגובה צבאית זו או אחר.
חמש שנים מאז המבצע מאפשרות להבין כמה כושלת המדיניות של ישראל, מהטעם הפשוט שאין כזאת. אני יודע שכתבתי רק לפני יומיים שזאת לא טעות אלא מדיניות, כיוון שהכל מוכפף לרצונה של ישראל לשמור על סטטוס קוו זוחל לסיפוח ביהודה ושומרון. כך שיש מדיניות, רק שהיא מתעלמת מהמציאות ומאמינה ב-"חוק היד העומדת", שניתן לבודד סוגיה אחת מכל הסוגיות האחרות.
לכן, שנה וחצי, חמאס מפציץ את ישראל, ובתמורה זוכה לכסף וייקר. שנה וחצי של שיתוק מוחלט של המערכת. כדי להתחמק מהצורך לגבש מדיניות. כדאי לזכור שלפני 'צוק איתן' ממשלת ישראל לא דנה בחלופות אסטרטגיות בנוגע לרצועת עזה, אלא בוחרת לדון רק בשאלה איך וכמה להפציץ, ולקוות לסיום.
כדי להימנע מדיון משמעותי, מספרים לנו שהחלופה היחידה היא כיבוש הרצועה. פרט לסמוטריץ שרוצה להחזיר את ההתיישבות איש לא מעוניין בה. "חומת מגן" בעזה קוראים לזה, כזכרון לארוע מוצלח ונכון.
אבל גם אם מתעלמים מהמחיר שזה יעלה לעומת "חומת מגן" ומחשיפת האגף הצפוני של ישראל, כיוון שאין ביכולתנו להילחם בשתי החזיתות במקביל, כדאי לשים לב למציאות ביהודה ושומרון. ללא סיוע מאסיבי מצד הרשות הפלסטינית בתחום הבטחוני, המציאות תיראה אחרת לגמרי.
כן, הרשות הפלסטינית היא גורם מכריע ביכולת של ישראל לשמור על מציאות נסבלת יחסית ביו"ש. גם ביהודה ושומרון אין לנו פתרון צבאי לבעיה. על אחת כמה וכמה בעזה.
למדיניות שמחזקת את חמאס בעזה יש מחיר, שרואים אותו ביו"ש. התמיכה בחמאס חזקה ואם יהיו בחירות הוא יזכה בהן. הרשות מתפוררת, והחלום לפנות זבל בשכם הולך ומתגשם.
היציאה למבצע –
מדינת ישראל פספסה לחלוטין את העובדה שחמאס יצא למבצע בכוונת מכוון. זה נובע מקונספציה שנובעת מחשיבה קולקטיבית. כולם רצו להאמין שחמאס לא רוצה מלחמה, ולכן כולם חשבו זאת. זה היה מה שהקברניטים רצו לשמוע, ולכן זה מה שהם שמעו. אחר כך, כיוון שאי אפשר להודות בכשלונות בישראל – נתניהו ראש ממשלה, גנץ רמטכ"ל, כוכבי ראש אמ"ן – דבקים בקונספציה הזאת עד היום.
תהליכי קבלת ההחלטות לא רק שלא השתפרו אלא הורעו, הנה בזירה הצפונית, הקבינט התכנס רק אחרי התקיפות(!), וגם אם אישר את הפעולה, דיונים אסטרטגיים על יעדיה של ישראל לא נערכים.
צה"ל סיפק את הסחורה –
אפשר להעביר המון ביקורת על צה"ל בסוגיות רבות, איני חוסך, ב'צוק איתן' הוא סיפק את הסחורה, בסוגיה מרכזית הוא אפשר לממשלת ישראל להימנע מהחלטות ע"י כך שמנע מחמאס הישג צבאי. במשחק הבונקר צה"ל שיחק נהדר, וחמאס לא הצליח ליצור פעולה שתחייב את ישראל למהלך משמעותי. הפעולה היחידה שכן הצליחה לו, היא היציאה מהמנהרה שהביאה את הממשלה להנחות את צה"ל לפעולה נגד המנהרות.
צה"ל לא סיפק את הסחורה –
צה"ל הבטיח למדינאים שהפצצה מהאוויר תביא את חמאס לבקש הפסקת אש. כמובן שזה לא הצליח, כיוון שזאת אסרטגיית הענשה שנכשלה תמיד ("נצחון באמצעות הפצצה מהאוויר"). למרבה הצער הלקח הזה לא נלמד.
גם לסוגית המנהרות צה"ל לא נערך כראוי, והוא לא האמין שייתכן שיוטל עליו לנטרל אותן ע"י פעולה קרקעית.
הסוגיה האחרונה היא הכשלון בהבנת חמאס, עליו כתבתי למעלה.
לסיכום, הסוגיה העיקרית היא היעדר דיון על חלופות מדיניות. אפילו בתוך ממשלת נתניהו ניסה ישראל כ"ץ להציע הצעות כלשהן אבל דיון אמיתי בנושא לא התקיים.
'צוק איתן' לא היה הצלחה או כשלון, המדיניות של ישראל היתה קפאון מוחלט. 10 שנים מספיקות כדי להתרשם מזה.
