מערכת היחסים החמה עם חמאס מנפקת הבטחות, שאנחנו נקבע את פתיחת העימות, ומנגד, נהי על כך שחמאס הוא שמכתיב את האירועים. אבל האם זה באמת חשוב?
כמה תהילה יש להפתעה. שמה הטוב של ההפתעה ארוך ימים. קלאוזביץ האדיר את ההפתעה:
"Achieving surprise is more or less basic to all operations, for without it superiority at the decisive point is hardly conceivable. Surprise therefore becomes the means to gain superiority, but because of its psychological effect it should be considered as an independent element"
ריצ'רד בטס פתח את סיפרו Surprise Attack:
"Even very impressive forces may be insufficient for successful defense because surprise can neutralize much of their capability … Pearl Harbor burned this necessity into the minds of United States military planners … A striking lesson of history, however is that often fall victim to surprise attack despite ample warning"
גם העם היושב בציון מת על הפתעות, המוצלחת בהן היתה ב-1967. בששת הימים ישראל הפתיעה בשני מימדים – רגע פתיחת המלחמה, אנחנו יזמנו את פתיחתה. מבצע הפתיחה להשמדת חיל האוויר המצרי ואחריו חיילות האוויר של מדינות ערב. 'מוקד' היה מבצע מפואר, אבל הוא חרט בתודעה הישראלית שני עקרונות: הכנה מדוקדקת של מבצע פתיחה ע"י חיל האוויר, והחשיבות של פתיחת המלחמה על-ידינו.
כדי להבין עד כמה מבצעים מתוכננים של חיל האוויר חשובים, אפשר להיזכר בערצב 19 למשל, בו השמדנו את מערך הטק"א הסורי בלבנון. אמנם זה לא היה מהלך בפתיחת המלחמה, אבל זה היה צעד יזום על ידי ישראל, לאחר שהחלו קרבות נגד הסורים,
גם במלחמת יום הכיפורים תוכננו מבצעים של חיל האוויר להשגת עליונות אווירית, 'תגר' ו'דוגמן', גם הם תוכננו מראש, אבל נכשלו בעיקר בגלל הנחת העבודה המרכזית שהיתה מאחוריהם, שאנחנו נפתח במלחמה.
המלחמה הקשה שנפתחה בהפתעה של הצד השני צרבה בישראל את עקרונות 67 חזק עוד יותר – חשוב מאוד לפתוח במלחמה. מאז אנחנו שומעים פעם אחר פעם, שלא יכול להיות שחמאס מכתיב לנו את הכללים, ועד שנת 2000 זה היה חזבאללה שהכתיב אותם וזה הרגיז אותנו, וגם ב-2006 יצאנו מכלינו בגלל שחזבאללה יזם פעולה טקטית. כחלק מההיערכות החיונית לכל צבא היתה לחיל האוויר תכנית לתקיפת רקטות של חיזבאללה שנקראה "משקל סגולי". על מידת החשיבות שייחסו לה ניתן לראות כאן בזמן אמת החל מדקה 5:30.
מודיעין מדוייק, הכנות קפדניות והוצאה לפועל, 34 דקות ו-42 משגרי רקטות הושמדו. מפקד חיל האוויר "החלטנו לעשות מהלך מקדים שבו אנחנו מסוגלים להשמיד את מרבית הטילים של חיזבאללה לטווח בינוני (40-90 ק"מ)…. הרעיון היה שבתוך 40 דקות אנחנו תוקפים את כל הרקטות עליהן אנחנו יודעים". נורקין מפקד חיל אוויר היום "ללא המבצע הזה גם תושבי גוש דן היו סופגים פגיעות של רקטות". אבל בפועל שוגרו על ישראל 300-400 רקטות לטווח של יותר מ-40 ק"מ ועוד כמה מאות לטווח של 40 ק"מ, אם כך הדבר, אז אולי מבצע מבריק (והוא באמת היה כזה) לא שינה שינוי מהותי את תוצאות המלחמה עצמה?
מבצע "עופרת יצוקה" נפתח במטס "עופות דורסים". כ-100 מטרות שהביאו לעיקר הפגיעה באנשי חמאס למעלה מ-155 מתוכם 89 שוטרים. מהלך פתיחה מזהיר "אנשים נכנסו לאופוריה מסוימת אחרי הביצוע. לא ידענו עדיין את התוצאות אבל התחושה הייתה טובה. המבצע התחיל בתחושה מרוממת מאוד…" (מתוך בטאון חיל האוויר), כמה אנשים באמת זוכרים את המבצע הזה היום, ומי באמת חושב שהוא הביא לשינוי כלשהו בתוצאות האסטרטגיות של המבצע. הרי בהסתכלות של 10 שנים לאחור, המבצע לא חולל שינוי אסטרטגי כלשהו. חמאס נותר השליט בעזה ועימות בטחוני בין ישראל לחמאס מתנהל במשך כל התקופה.
גם מבצע "עמוד ענן" נפתח בתרגיל מסחרר, חיכינו בשקט ואז חיסלנו את אחמד ג'עברי רמטכ"ל חמאס. האם זה שינה את תוצאות המבצע? האם היתה לזה השפעה כלשהי על משך המבצע?
אמנם לא ניתן לדעת מה היה קורה אילו, אבל קשה לראות את הקשר בין זה לבין סיום המבצע. סיומו אירע כאשר שני הצדדים הגיעו להסכם (שהתאים לדרישות חמאס) בתיווך מצרי.
הפתעה חשובה מאוד ברמה הטקטית, חשוב להכין תכניות, לאסוף מודיעין ולהפתיע את אויביך. כדי שיהיה ברור אין לי מילה רעה על המבצעים שציינתי למעלה, הם מלמדים על היכולות המופלאות של מדינת ישראל. הסוגיה היא אחרת, תשומת הלב שהם מקבלים אצל ראשי המערכת וההתייחסות אליהם כבעלי השפעה אסטרטגית היא הבעיה. בשונה ממבצע 'מוקד' שהיה חלק מאסטרטגיה התקפית של מדינת ישראל, שתכליתה לכבוש שטח, ובזכותו התאפשר לצה"ל לפעול באווירה נקיה ללא איום אווירי, כל המבצעים שהגיעו אחריו אינם כאלו. הם היו חלק מאסטרטגית ענישה של מדינת ישראל וההפתעה בהם נועדה להגדיל את הענישה, ובזה חשיבותה.
לעומת זאת, התרומה של הפתעה לתוצאות המלחמה נמוכה. במלחמות ישראל להפתעה לא היתה משמעות במלחמת העצמאות, אלא יחסי הכוחות הצבאיים בין הצדדים. להפתעה בששת הימים היתה חשיבות בהצלחת 'מוקד' אבל כדאי לזכור שהאמריקאים העריכו שיחסי הכוחות בין הצדדים לפני המלחמה נוטים בצורה ברורה לטובת ישראל. למעוניינים, קישור לדו"ח ה-CIA בנושא.
למעוניינים יותר – הנה עמוד מתוך הדו"ח:
ביום הכיפורים ההפתעה הביאה להלם בישראל, אבל בשדה הקרב ניצח הצד החזק. שלום הגליל התחילה לא ממש בהפתעה (למרות שערפאת לא היה בלבנון) אבל יחסי הכוחות הוא ברורים וישראל כבשה את בירות בגלל עוצמתה, ופגעה בסורים בלבנון כיוון שיחסי הכוחות נטו לטובתה.
בכל מבצעי הענישה שקיימנו מאז – 'דין וחשבון', 'ענבי זעם', לבנון השניה, 'עופרת יצוקה', 'עמוד ענן', 'צוק איתן', ועוד מבצעים רבים בעזה ותקיפות ענישה בלבנון עד היציאה – העימות הסתיים בתיקו.
גם במחקר האקדמי נמצא שהפתעה היא הגורם בעל משמעות אפסית לתוצאות המלחמה. יש לא מעט מחקרים בנושא, אבל סיפרו של Allan Stam, Win, Lose OR Draw מרכז סטטיסטיקות לגבי מספר רב של מלחמות ובוחן כיצד השפיעו משתנים שונים על תוצאות מלחמות. בתמונה מטה ניתן לראות שתרומתה של הפתעה אסטרטגית כמשתנה יחיד לנצחון כמעט שאינה קיימת. (אמנם כדאי לסייג את הדברים, השאלה כיצד מגדירים "נצחון" או "תיקו" ניתנת למחלוקת אבל כאשר בוחנים עשרות נתונים צריך לעשות חלוקה גסה יחסית כדי למצוא תשובות. אקדיש לספר פוסט בעתיד).
בסופו של יום כדאי לזכור, חשוב להכין תכניות והפתעה מסייעת לכך שתכניות יצליחו. חשוב עוד יותר להשאיר את זה לשיקולים טקטיים ולעסוק ביעדי המלחמה ומשם לגזור את האסטרטגיה הנכונה להצלחה. אסטרטגית הענישה של ישראל אינה בעלת סיכויי נצחון גבוהים (בטבלה OPDA מייצג את אסטרטגיית הענישה של ישראל מול הגנת התשה). כתבתי על האופן שבאה לידי ביטוי אסטרטגיית הענישה של ישראל בסדרת פוסטים "הפצץ וקווה לסיום". המטרה האסטרטגית של ישראל ב-35 השנה האחרונות היא "החזרת ההרתעה" בורסיה כזאת או אחרת, אנחנו לא רוצים לנצח.
למען הסר ספק, זה לא בהכרח טעות, זאת בחירה מודעת ולגיטימית, רק עדיף שלא להתאכזב מכך שמשיגים את מה שביקשנו מלכתחילה.
