חוק היסוד שלומדים לפני שלב הטיסות הראשוני בקורס טייס, הוא שלא חוזרים על טעויות פעמיים. לכן, בסוף כל טיסה צריך להגדיר 3 טעויות שעשית שיתוקנו בפעם הבאה. מי שמשתפר הכי מהר, מתקדם בקורס.
החוק מבוסס על מספר הנחות חיוניות:
לא ניתן לתקן את כל הטעויות שעשית, לכן צריך להתמקד בכמה, וכאשר תצליח לשפר אותן, ניתן יהיה לשפר את האחרות;
סיטואציות באוויר הן חזרתיות, קרי, אתה תימצא באותו מצב שוב ושוב, ולכן אם תדע מה הדבר שנכון לעשות בכל סיטואציה תצליח ביותר סיטואציות מהאחרים;
מספר הסיטואציות הדומות האפשריות הוא סופי. טייס שמצליח להבין מה הסיטואציה בה הוא נמצא ויש לו חוק אצבע איך נכון לפעול בה, יהיה טוב יותר;
איך זה קשור ללקחי מלחמת יום כיפור? זה לא, אבל חיפשתי התחלה טובה לפוסט שתמשוך את העין. טוב, האמת שזה כן קשור, אבל מהסיבה שזאת בדיוק הדרך הלא נכונה לדון בשאלות אסטרטגיות, וללמוד לקחים ממלחמות.
לידל הארט כתב "ערכה של ההיסטוריה כתמרור הדרכה הוא מוגבל, שכן גם אם ביכולתה להצביע על הכיוון הנכון, אין בידה לספק לנו מידע מפורט על הדרך. לעומת זאת, ערכה של ההיסטוריה כתמרור אזהרה הוא ברור הרבה יותר.ההיסטוריה יכולה להראות לנו ממה עלינו להימנע… וזאת ע"י שהיא מצביעה על השגיאות הנפוצות של המין האנושי מועד לחזור עליהן שוב ושוב. …
ההתפתחויות העיקריות שהפתיעו את המטות הכלליים במלה"ע ה-1 היו ניתנות לחיזוי. ניתן היה להסיק אותן מלימוד המלחמות במחצית המאה הקודמת. מדוע לא הוסקו המסקנות האלה? משום שתחום החקירה של ראשי המטות הכלליים היה מצומצם, וגם משום שעיניהם היו מסונוורות ע"י האינטרסים המקצועיים שלהם ורגשותיהם. אבל ההתפתחויות האלו נחזו במדויק ע"י כמה חוקרי מלחמה לא רשמיים שהיו מסוגלים למחשבה חסרת פניות. …
ההיסטוריה היא תולדות צעדיו ומעידותיו של האדם. היא מראה לנו שהצעדים היו תמיד איטיים וזעירים, והמעידות – פתאומיות ותכופות. היא מאפשרת להפיק לקח מכשלונותיהם של קודמינו. אם נכיר במגבלותינו שלנו, נדע לגלות סלחנות כלפי שגיאותיהם של אחרים, אך אם לא, לא נצליח לזהות שגיאות".
רבים מתחקירי המלחמות מזכירים את חוק היסוד של הטייסים, בדרך כלל מוצאים מספר טעויות מצומצם, מתמקדים בהן ומשוכנעים שניתן לא לחזור על אותה טעות בדיוק פעם נוספת. אבל שיטת התחקיר הזאת לא מתאימה לעולם האסטרטגי ולעולם המלחמות. תנאי היסוד לא מתקיימים – הסיטואציות לא חזרתיות, ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה. מספרן אינו סופי, והטבע האנושי בנוי על התקדמות רצופה ושינוי מתמיד.
אבל כפי שכתב לידל הארט יש סיבות נוספות שמכשילות את מנגנון התחקיר "הקר" הזה. לאנשים יש אינטרסים ורגשות, הם ישמחו להאשים אחרים בטעות, כדי לחמוק מאלו שלהם או כדי להרוויח כוח פוליטי. אחרי הרוגים וקורבנות מי יכול לגלות סלחנות כלפי טעויות של אנשים, ומי שלא מגלה סלחנות, לא יצליח להבין את הטעויות.
בחזרה למלחמת יום כיפור הלקח המרכזי שלה הוא הקונספציה. הרוב משוכנעים שלהם זה לא יכול היה לקרות. אנחנו לעולם לא היינו מתעלמים מהסימנים המקדימים, זה רק האופי של זעירא שמנע ממנו להפעיל את האמצעים המיוחדים, לאחרים זה לא יכול לקרות. הצלחנו למצוא גם את הטעות וגם את האשמים. הטעות ברורה ולא נחזור עליה, האשמה היא על המודיעין, אם רק המודיעין לא היה בקונספציה הקברניטים היו פועלים אחרת. אם רק היה לפנינו כל המידע כמו שצריך להיות, היינו יכולים לקבל החלטות נכונות.
מה עשינו, הקמנו במודיעין מחלקת בקרה, "אפכה מסתברא". הוקם גוף שאמור לחשוב הפוך, וכך לא ניקלע לקונספציות, מצאנו מישהו שאחראי על כך שלא יהיו קונספציות.
מאז כמובן שלא היו קונספציות. הברית עם המארונים, הכיבוש הנאור בשטחים, הסכמי אוסלו, פירוק הרשות הפלסטינית, חמאס לא מעוניין בעימות ב'צוק איתן', האינטרס הרוסי בסוריה – כל אלו קונספציות מהדהדות לא פחות מזו של מלחמת יום כיפור (ואין למחנה פוליטי מונופול), אבל מה, למעט הסכמי אוסלו שהביאו להמון הרוגים כמו במלחמה הארורה, את כל האחרים היה קל יותר להחליק בגרון. להסכמי אוסלו היה כמובן לקח פשוט (שגוי גם הוא) אבל אם אנסה לדבר על זה, הפוסט הזה יתבדר למחוזות אחרים.
אחרי שאמרתי מה לא, הגיע הזמן לנסות לומר מה כן, מה בראייתי הם הלקחים האמיתיים.
קונספציות הן טבע האדם, אסור לחשוב שניתן למנוע אותן, כל תהליך קבלת החלטות מבוסס על קונספציות. ניתן לצמצם את מידת הסיכון של השלכות קטסטרופליות שלהן ע"י:
1. יצירת גופי ניתוח עצמאיים שמקומם במערכת "חזק" והקידום בהם לא מותנה בדעתו של הבוס ולא גופים מלאכותיים כמו מחלקת אפכה מסתברא באמ"ן (תשאלו את עצמכם האם ממנים את הקצינים לקידום במחלקה כזאת, או כאלו שכדאי לשמור בצד. בתור אחד כזה אני מרשה לעצמי לומר זאת). למרות הזלזול הרב באקדמיה, שיטת המחקר האקדמית מוכיחה את עצמה. יש ביקורת עמיתים מרובה, ופרסום מאמרים מותנה בביקורת כזאת. בישראל יש נטיה בשנים האחרונות לבוז למחקר כזה.
המועצה לבטחון לאומי היתה אמורה להיות כזאת. אחרי מלחמת לבנון השניה אולמרט פעל בכיוון הנכון, אבל עשר שנות נתניהו חיסלו את הניצנים שנבטו. נתניהו כמו ברק (רבין ושרון קצת פחות) רואה בכל דיעה אחרת בחדר איום, כיוון שהיא יכולה להתברר כנכונה, ועל שגיאות וחולשות אין מחילה. אולמרט היה שונה לחלוטין כיוון שהיה מוכן להודות שהוא לא "מומחה" בטחון.
יש דרכים לעשות זאת, אבל היום המערכת הפוליטית של ישראל עסוקה מדי באנשים (נתניהו כן/לא), וזה מנטרל אותן.
2. במצב הנוכחי בישראל הדרך לצמצם את חוסר החשיבה האסטרטגית הוא ע"י צמצום הכוח של הצנזורה הצבאית, ביטול המשרד לעניינים אסטרטגיים ועוד גופים מדכאי חשיבה ציבורית, כדי להחליש את יכולת המערכת לדכא תהליכי חשיבה עצמאיים בסוגיות של בטחון לאומי. החרדה משיח ציבורי פתוח מחמיצה את היתרונות שיש בדמוקרטיה, ומשמרת את נקודות הכשל של קבלת ההחלטות בישראל. המהלך של אייזנקוט לפרסם את אסטרטגיית צה"ל היה מבורך, כוכבי לא חזר עליו, והשיח שהתפתח בעקבותיו היה מוגבל, אבל ככה זה בתחילת הדרך.
3. אסור להאמין שיש כזה דבר מידע מלא ושצריך לקוות שיגיע כזה. להיפך, צריך להניח הנחות (קונספציות), אבל להבין שהן יכולות להתברר כשגויות. לכן, חשוב לתעד את ההנחות כדי שניתן יהיה לחזור לשולחן השרטוטים ביום שהן תופרכנה. חייבים לדעת שרוב ההחלטות מתקבלות במודיעין חסר מאוד, וזאת לא אשמת המודיעין.
4. צה"ל מדחיק בעיות ע"י מנגנון קידום לקוי – קצינים בשביל להתקדם אומרים את מה שהמפקד רוצה לשמוע. מנגנון הקידום בצה"ל (הירוק) מבוסס על המפקד. לעולם זה יהיה מנגנון עוצר חשיבה. גם במועצה לבטחון לאומי מרבית יש מינויים רבים מתוך הצבא וחוסר גדול במולטי דיסיפלינריות.
5. קידוש תפיסות אנכרוניסטיות – הבעיה הצבאית העיקרית שעמדה לפיתחו של צה"ל בעשורים האחרונים היתה התפתחות איום הטילים. 130 אלף רקטות בלבנון, אלפים מעזה וכו'. המענה של צה"ל היה שכלול אסטרטגיית "הפצץ וקווה לסיום", תוך התעלמות מהמשמעות האסטרטגית של האיום הזה. הגנה אקטיבית נכפתה על הצבא על-ידי המדינאים, עד היום אין עבודה רצינית ברמה הלאומית כיצד נכון שישראל תיערך לשנת 2030-2040 בהינתן שברור שיהיו טילים מדוייקים בכמות ניכרת בזירה. זה לא משנה מי יהיה ראש הממשלה בעשור הקרוב, טילים מדוייקים יהיו בזירה בכמויות גדולות, גם אם יהיו נאומים רבים על כך שלא נאפשר. ראש הממשלה אחראי על המוכנות של ישראל להתמודד במציאות כזאת (זה ההבדל בין מה שאתה שולט עליו למה שאתה לא).
גם המדינאים בוחרים לברוח מדיון בבעיות בטחוניות כמו מאש, ומהצורך להחליט מה יותר חשוב, האם האיום האיראני, איום הטילים או השליטה באיו"ש (דוגמאות בלבד). זה כדי לא לשלם מחירים היה ותתרחש בעיה.
הסיבה לזה היא היעדר הערכת מצב לאומית, פתוחה לציבור ונתונה לדיון רחב (כי הרי מה שכתבתי כאן זאת אמירה שטחית ראשונית). בשנה האחרונה הכריז נתניהו שהוא גיבש תפיסת בטחון לאומית ל-2030, אין דוגמא טובה יותר להמחיש עד כמה מזעזעת קבלת ההחלטות בישראל כלפי העתיד.
אלו בעיני הלקחים האמיתיים של מלחמת יום כיפור, את מרביתם לא שיפרנו אפילו קצת. יחד עם זאת, יש הרבה דברים חיוביים. היכולת של השוק החופשי בישראל להתפתח ולהתקדם, המקום שיש ליצירתיות מאפשר לנו להתקדם הרבה יותר מאשר המדינות הסובבות אותנו.
זאת הסיבה שהסוגיה האיראנית היא חדשה ומיוחדת לעומת הבעיות האסטרטגיות של ישראל מאז הקמתה. האיראנים יריב חכם, חושב ולומד. הם משקיעים במדעים, ולכן משתפרים טכנולוגית בתוך הבית, מה שלא היה במדינות הערביות מסביבנו. אם לא נצליח לשנות הבעיה האיראנית תחריף. הפתרון לא יושג ע"י הפצצה באיראן, אלא ע"י שיפור תהליכים אסטרטגיים, קיום הערכות מצב לאומית, ופתיחת השיח הבטחוני. חשיבות פתיחת השיח היא כדי שהציבור יוכל לקבל מידע גם מחוץ למה שהמערכת רוצה להעביר לו ("חמאס מורתע", "חמאס לא רוצה במלחמה") וגם כדי למנוע מהמערכת היווצרות מידע כזה. הניסיון העולמי מוכיח שזאת דרך טובה יותר.
הלקח הכי חשוב בקבלת החלטות אסטרטגיות הוא להימנע מתחקיר איך לא לעשות טעות ספציפית שנעשתה (את זה להשאיר לקומה הטקטית, ללוחמים), אלא לנסות להבין איך היא קרתה, ואיך ניתן לצמצם טעויות מסוגה ע"י מנגנונים ותהליכים, ולא ע"י האמונה שצריך למצוא אנשים שלא טועים.
