נתניהו נוסע לסוצ׳י עם קלפים חלשים. הרוסים כאן כדי להישאר (בשונה ממה שהם מספרים), אחרת לא היו חוכרים את נמל לקטיה ל-49 שנה, ומסכנים הון תדמיתי ומשאבים לטובת אסאד. שיתוף הפעולה שלהם עם איראן הוא צורך אסטרטגי: בסוריה, כי איראן וחזבאללה הכרחיים לשימור משטר אסאד; בגיאו-אסטרטגיה, כי איראן היא מוצא דרומה לרוסיה, שלכודה בין דרך המשי הסינית לנאטו במערב. לכן, גם הנוכחות האיראנית היא עובדה מוגמרת. כדי להיות עם כלי השפעה בעיצוב המזרח התיכון הצפוני, ישראל היתה צריכה אסטרטגיה רבת משאבים וסיכונים, שאיני סבור שראש ממשלה אחר היה בוחר (למרות שנתניהו היה תוקף אותו על כך).
בקדנציה של אובמה נתניהו בחר ליסוע למוסקבה בלי ארה״ב, כדי שניתן יהיה לתקוף את אובמה על מדיניותו. הפעם הוא נזהר שהנסיעה לא תיתפס כביקורת על טראמפ (הדלפות עם תיאום הנסיעה מראש), למרות שההסכם אליו הגיע עם פוטין, גרוע מאי ההסכם שהיה קודם, כיוון שזוהי נכונות פומבית של ארה״ב לשליטה הרוסית (והאיראנית) בסוריה, שלוותה גם בצמצום הסיוע למתנגדים.
ההצהרות לפיהן התבססות איראנית היא קו אדום בעיני ישראל, שגויות בראייתי. את הקרדיט בזירה הבינ״ל נתניהו איבד סופית כשלא תקף באיראן (וזה לא היה בגלל אשכנזי ודגן), וברצינות אין בכוחה של ישראל לעמוד ביעד אסטרטגי כזה. איומים מרתיעים כדאי לשדר רק אם מוכנים לממש אותם, זה נכון גם לטראמפ מול צפון קוריאה. בסופו של יום, לא הנוכחות האיראנית היא הבעיה, אלא היכולת שלהם לחמש את חיזבאללה בנשקים מתקדמים, שיגדילו משמעותית את מחיר המלחמה עבור ישראל, ירתיעו אותה מתקיפה עתידית באיראן ויגבילו את חופש הפעולה בצפון. בטווח זמן ארוך, נכון להניח שלחיזבאללה תהיה יכולת פגיעה אסטרטגית בישראל, ולפעול לצמצם את המשמעויות שלה, ולא שניתן יהיה למנוע זאת. בצד החיובי, קירבה איראנית מאפשרת גם לפגוע בה, גם אם במידה מוגבלת.
הנסיעה משרתת את סדר היום הבטחוני שנתניהו מנסה לעצב בתקופת חקירות זו, וחשובה לשימור הקשר הישיר עם פוטין, שנוכחותו באזור מובטחת לשנים רבות.
