נאום טראמפ הוא נקודה טובה לבחון את מדיניות החוץ החדשה לכאורה של ארה"ב. הנאום שיקף נכונות גבוהה של הנשיא לעסוק פומבית בסוגיה האיראנית, אבל למעשה לא הראה על שינוי במדיניות. עיסוק רב בכך שההסכם גרוע, אבל בלי התווית כיוון לאן הוא חותר. למעט רטוריקה שמעלה את הלחץ באיראן (כפי שבא לידי ביטוי בתגובות בכיריה), הפעולות עליהן הכריז מינוריות (משמרות המהפכה לא הוכרזו ארגון טרור אלא הוטלו עליהן סנקציות מוגבלות של האוצר האמריקאי).
אובמה החליט לנתק מגע מהמזרח התיכון, ולהותיר אותו למדינות האזור שייצרו איזון משלהן, כולל לרוסיה. זאת אחת הסיבות שהובילה אותו ללכת על הסכם הגרעין עם איראן, אבל גם לא לתקוף בסוריה. חימוש מורדים, לחימה בדאע"ש וכו' הן החלטות שלא סותרות את ההחלטה האסטרטגית והיתה בהן תועלת פוליטית מוגבלת.
המדיניות הזאת הועילה להתחזקותה של איראן והתרחבות השפעתה לצפון עיראק בואך סוריה, אבל גם סייעה למכירות הנשק האמריקאיות. בעיקרה, היא היתה רעה לישראל, כיוון שהתחזקותה של איראן מרעה את המצב האסטרטגי הנפלא לו זכינו מאז האביב הערבי. היא גם הועילה להידוק היחסים עם סעודיה ומדינות המפרץ.
מבחינת מעורבות באזור, את ביקורו הראשון כנשיא ערך טראמפ באזור, תקף בסוריה, ונראה שיוזמת "שלום" ישראלי-פלשתיני תצא לאור בתקופה הקרובה. מנגד, הסכם הפסקת אש שיפר מאוד את מצבם של הסורים והאיראנים. כך גם ביטול את הסיוע למורדים ושימור (פחות או יותר) התקיפות נגד דאע"ש (גם מסיבות פוליטיות פנימיות). בסוגיה הכורדית, נראה שארה"ב נמנעת ממעורבות, מה שיוביל את הכורדים לידיים איראניות.
כרגע, לא נראה שבכוונת טראמפ להגדיל משמעותית את המעורבות באזור, וגם למול איראן המהלכים האזוריים של ארה"ב לא נראה כרגע מהלך שמפריע לאינטרס האיראני, למעט בסוגיות כלכליות ישירות שבין ארה"ב לאיראן.
המהלכים של טראמפ לא מתואמים (לפחות פומבית) עם בעלות הברית המשמעותיות של ארה"ב (גרמניה, בריטניה), שהביעו התנגדות פומבית לצעדיו של הנשיא. זה מקטין את המנוף הדיפלומטי שיש לארה"ב על איראן.
לעובדה שנשיא ארה"ב מניח קרדיט אישי על הסוגיה האיראנית יש חשיבות רבה, ואלו בשורות מצוינות עבור ישראל, נותר לראות מה כתוב על הצ'ק.
