בשבוע שעבר נערך ב-INSS כנס על התמרון היבשתי. בראייתי, כנס כזה רק מוכיח עד כמה צריך להגביר את הדיון הציבורי על תפיסת הבטחון הלאומי, כיוון ש"מלחמה היא עסק רציני מכדי להשאיר אותו לגנרלים" (קלמנסו).
הדיון כלל גם סוגיות טקטיות וטכנולוגיות, שאדלג על העיסוק בהן. הדיון המעניין מבחינתי הוא במישור התפיסתי לכן אתמקד בו. מטעמו של צה"ל לא דיברו קצינים בכירים (אייזנקוט נשא דברים אבל הוא כבר לא מכהן), למעט מפקדת המעבדה התפיסתית שמטרתה לסייע לרמטכ"ל בפיתוח תפיסות. היא פתחה את דבריה בציטוט של תא"ל במיל' גיורא סגל ז"ל שהיה מפקד המעבדה בעבר: "הצורך בתמרון יבשתי במזרח התיכון על מנת להכריע במלחמה, אינו צורך טקטי ואף לא צורך מערכתי. זהו צורך תרבותי המשפיע ברמה האסטרטגית וברמה האסטרטגית רבתי על השגתו או אי השגתו של נצחון. התמרון לא איבד מחשיבותו לנוכח המגמות המתפתחות בעימותים במזרח התיכון, אלא הוא הופך למשמעותי יותר, בלחימה מול כוחות הפועלים לקדם אידיאולוגיה דתית קיצונית באמצעות כלים צבאיים. המסקנה שלו שלא ניתן להביס כוחות כאלו באמצעות אש מהאוויר".
לטענתה, ציטוט זה מייצג את הנחת הבסיס לעבודתה. לא האם נדרש תמרון קרקעי אלא מה היקף הכוחות שנדרש. בהמשך היא הסבירה שמטרת התמרון היא הסרת האיום מהעורף, וציינה שאחת השאלות המשמעותיות היא מה מטרת המילואים, כיוון שבעבר המילואים היה כוח ההכרעה של צה"ל והיום כבר לא ברור שקיימת כשירות כזאת.
דבריה עוררו בי כמה שאלות: איך אפשר להתבסס על טענה אקסיומטית לא מנומקת כנקודת מוצא לדיון. אם לא שואלים האם נדרש תמרון קרקעי איך אפשר לדעת מה היקף הכוחות שנדרש, ואיך אפשר לתעדף אם מגלים שלא נוכל להחזיק סד"כ כפי שנדרש. מה המשמעות של העובדה שהתמרון לא יכול להסיר את האיום על ישראל (למעט בעזה). השאלות הללו נידונו בהמשך ע"י אחרים.
פרט לזה היו 3 דוברים שכדאי להעמיק בדבריהם: גרשון הכהן, עפר שלח, ודברי הסיכום של ידלין.
גרשון הכהן –
יוצא מתוך הנחה שיש הפרה של האיזון בין התמרון לאש, למרות שהוא לא מסביר מה זאת הפרת איזון, והאם בכלל צריך איזון כזה.
השיפור ביכולות האש השתפרו והפיתוי להשתמש באש גדול יותר.
בראייתו, צה"ל מצוי במבוכה מאז שנות ה-90. (כתבתי על זה התפתחותה של האסטרטגיה הצבאית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק ב')
4 שינויים שהשפיעו על אפקטיביות הכוח המתמרן: נ"ט מתקדם (קורנט) שפגעו ביכולת התנועה; לחימה אורבאנית; זירות המטענים; תת הקרקע. השינויים האלו הובילו לדרישות להתאמת האמצעים, מיגון, שילוב וכו'. שהביאו לעלייה במחיר הפלטפורמות ולירידה בסדר הכוחות.
החלק המשמעותי של דבריו היה שבמקום לדון למה ראש הממשלה מוריד את התמרון מסדר היום כשמביאים לו הצעה לתמרן, צה"ל הולך לשכלל את התמרון כדי שהוא יהיה יותר משכנע. לאור זאת הוא מציב 4 תכליות שיש לתמרון קרקעי (מסורתיות, זאת לא המצאה שלו) – לכבוש כדי לספח; להשמיד כוחות כתכלית למערכה; עיצוב המרחב (כמו כיתור הארמיה השלישית); שלילת איום הרקטות לסוגיו.
ישראל לא רוצה להרחיב את גבולותיה ולכן כיבוש אינו רלבנטי. השמדת כוחות כתכלית גובה מחיר יקר מהתועלת (זה לא דומה להשמדת הצבא המצרי בסיני). והתמרון גם לא מסיר את איום הרקטות במלואו. לכן הבעיה אמיתית ולא נובעת מאטרקטיביות או מחוסר היכולת של החברה לשאת באבידות.
עופר שלח –
מסכים עם הטענה שמה שאבד זאת לא היכולת וגם לא החשק, אלא השאלה לשם מה.
ציין שהתוספת שראש הממשלה רוצה לתקציב הבטחון, שמגובה גם במשהו שהוא כתב "תפיסת 2030": סייבר, הגנת גבולות, חיזוק מבנים, חימושים מבנים, ומיירטים.
כאשר המטכ"ל שאל אותו מה עם חיזוק היבשה, הוא ענה "גם". המשמעות היא שגם אם תהיה תוספת תקציב,החלטנו (מבלי להחליט במפורש) שזרוע היבשה תהיה חלשה, ואז לא יפעילו אותה, ואז לא ישקיעו בה, ואז נשאל אם צריך אותה.
בלבנון השניה וצוק איתן – התמרון נעשה רק כדי לעשות אותו. ולכן התבצע תמרון לא נכון, למטרה לא נכונה, ולתכלית שלא ניתן להשיג.
המנהרות הם סוגיה בהגנה ולא בשבילה צריך תמרון. היא הפכה להיות מה שהיא, בגלל שאנחנו מפחדים שהאויב יתפוס אותנו כמפחדים. כל מהלך צבאי שלא מונע מתוך תפיסה שמתחילה מלמעלה הוא תמרון לא טוב, גם אם הוא מבוצע נהדר.
שלח לא מסכים שיש שיתוק בדרג המדיני והצבאי בגלל יחסו המשוער של הציבור את נושא האבידות. הוא חושב שזה נובע מהיעדר דיון תפיסתי כי הדרג המדיני לא רוצה להתחייב (זה לא רק ביבי). גורלו של אולמרט נחרץ כי הוא נשא נאום בכנסת עם מטרות מפורשות שלא ניתן להשיג. חלוץ כשנכנס לממשלה מנה את היעדים במפורש. הלקח היה, שעדיף לא להתחייב. אבל אם אתה לא מתחייב, אתה לא מקצה משאבים, אז אתה לא בונה אמון, ואז אתה לא מפעיל.
מסמך אסטרטגיית צה"ל שאייזנקוט פרסם בתחילת תפקידו נכתב ע"י האיש הלא נכון. הוא צריך להגיע מהממשלה. אם התכניות האופרטיביות לא נכתבות לאור הבנה של הדרג המדיני מה הוא צריך, הן לא תתאמנה למציאות (מניסיון זה ממש נכון). הממשלה צריכה לפרסם תפיסת בטחון לאומי, זה נחלת העם. צריך להתקיים עליה דיון ציבורי (גם הנכונות לקבל אבידות היא עניין ציבורי וחשוב לדבר עליה מבעוד מועד).
שלח חושב שאין פתרון זולת התמרון לקיצור משך המלחמה, הוא סבור שאנחנו מצויין באשליה בגלל היתרון שיש לנו מול חמאס והמב"מ. אשליה שזה יכול להיות ארוך ללא נזק משמעותי. בצוק איתן היה לנו זמן כי הנזק נמוך מאוד. בראייתו במלחמת הצפון הבאה הנזק יהיה כבד, למרות מערכות ההגנה וזה עוד בטרם מדברים על טילים מדוייקים.
צריך לתמרן כדי להשמיד במידה משמעותית, וליצור איום פיסי קרוב. החדשות הטובות, לשם כך לא צריך צבא גדול.
עמוס ידלין –
למרות שהוא נשא דברי סיכום, הוא לא סיכם תובנות אלא למעשה אמר את תפיסת עולמו. צריך להודות שיש מגבלות קשות לתמרון בגלל שהשתנתה הטכנולוגיה.
תכנית 2030 של ראה"מ היא לא תפיסת בטחון, ולא עבודה סדורה, אבל בחושיו הפוליטיים הטובים, הוא וכל ראשי הממשלה לפניו מבינים שהתמרון לא פותר את הבעיות של ישראל. הבעיות הגדולות הן: פצצה גרעינית, טילים מאיראן, טיליים ורקטות מ-200/300 ק"מ – זה החיים של המלחמה האחרונה. בראייתו, הרקטות הקצרות לא עושות נזק. המדוייקות עושות נזק, לא על האוכלוסיה, על בסיס חה"א בסיסי המודיעין ותשתיות אסטרטגיות. התמרון לא פותר את הבעיה הזאת.
חושב שכדי לקצר את המלחמה – צריך להוריד רבי קומות. נסראללה וסינוואר היו מוכנים להפסיק את העימות מתי שתקפנו מטרות גדולות. אם יש מודיעין ואש גם חזבאללה לא יעמוד במה שנעשה לו, הוא יתחנן להפסקת אש.
בראייתי,
ידלין מציג כאן את השימוש האסטרטגי של הפצצה אווירית לענישה ככלי להכרעה/נצחון. חלופה שההיסטוריה הראתה שהיא לא יעילה. אני חלוק על ידלין גם בדוגמאות שהוא מביא בנוגע לנסראללה וסינוואר, אבל על כך בפעם אחרת.
התובנה המרכזית בראייתי –
הסוגיה המרכזית היא מהי תכלית התמרון, וכיוון שממשלת ישראל לא מוצאת תכלית ראויה שמצדיקה את מחירו של התמרון היא נמנעת מהפעלתו, ואם עושה זאת, זה לא בלב שלם, אלא ככורח
במלחמה הצפונית הבאה הפגיעה בישראל תהיה קשה ומשמעותית הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים לדמיין. זה יחייב את ישראל להחליט לתמרן במהירות (בשונה מהאופן בו קברניטים אוהבים להחליט). הבעיה שהתמרון לא מסיר את האיום הרקטי, בצורה שתאפשר חופש פעולה לממשלה. כך שלמעשה גם עפר שלח וגם ידלין צודקים באבחנה שלהם, ושניהם מציעים פתרון שאינו שלם מספיק. אם הדיון התפיסתי הזה לא יתקיים בישראל בהקדם, אנחנו ניתפס לא מוכנים למלחמה כואבת ויקרה, לא חשוב מי תהיה הממשלה שתכהן.
