לכבוד שבת קיבלנו שלל כותרות מטעמו של שר הבטחון החדש נפתלי בנט על הוצאת האיראנים מסוריה. המסר של ישראל לאיראנים צריך להיות: "אין לכם מה לחפש כאן". כדי לא להסתפק במסר הילדותי הזה, הוא מציין שאת הלקח הוא למד מכך ש"אפשרנו לחיזבאללה להצטייד ברקטות לפני 25 שנים". הדבר הראשון שזה הזכיר לי כמובן זה את השיר של אריק איינשטיין "במדינת הגמדים" (כדאי להפעיל ברקע).
אבל במקום להיות סרקסטי זאת הזדמנות להסביר ברצינות למה צריך שלא להתייחס ברצינות לדבריו של בנט, ולתמוה למה בישראל ממשיכים לדבר רק על תקיפות צבאיות בסוגיות של עיצוב המרחב האסטרטגי.
עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה עמדו בפני ישראל 2 חלופות אסטרטגיות מרכזיות – הראשונה, לנצל את ההזדמנות להביא להפלת משטר אסאד, שהוא בעל ברית לאיראן ולחיזבאללה. בהנחה שישראל יכלה לתרום לנפילתו של אסאד שהיתה קרובה למדי, הסיכון העיקרי בחלופה היה השתלטות של דאע"ש או חלופה איסלאמית קיצונית אחרת על סוריה או לחילופין מהתפרקות המדינה הסורית והיווצרות תאי טרור ללא שליטה מדינתית, והיווצרותו של גבול כיאותי ללא ריבונות ברמת הגולן. כיוון שישראל לא יכלה לעצב מדיניות שתשפיע על הסדר שיווצר אחרי נפילת אסאד, בלי מעורבות עמוקה של ארה"ב וגיבוי מלא שלה (להזכיר, ממשל אובמה לא הראה רצון להיות מעורב משמעותית בסוריה, ונתניהו בחר להתעמת עם אובמה בגלל הגרעין, הסוגיה הפלסטינית ותועלת פוליטית) ובגלל הסיכון הגבוה היא נמנעה מבחירה בחלופה הזאת.
החלופה השניה היתה לשבת על הגדר. כתבתי יותר מפעם אחת, שלהערכתי זאת החלופה שישראל היתה בוחרת לא חשוב מי עומד בראשה. בפועל, עשינו קצת, סייענו לקבוצות מורדים ברמת הגולן כדי להבטיח שלא יפנו את האש אלינו, אבל אסטרטגית לא היינו שותפים לעיצוב הסדר בסוריה.
התפנית האסטרטגית חלה כאשר הרוסים נחתו (בשכנוע איראני) בשלהי 2015. מלחמת האזרחים קיבלה תפנית ובהדרגה המחנה אסאד-חיזבאללה-איראן החל לצבור נצחונות על הקרקע בחסות אווירית ומדינית רוסית. בזמן הזה ישראל כבר תקפה במרץ העברות אמל"ח איראניות לחיזבאללה, וכדי לשמור על חופש התקיפה, הוקם מנגנון תיאום עם הרוסים. למעשה זה לא היה מנגנון תיאום, אלא מנגנון דה-קונפליקשיין למנוע עימות אווירי בין ישראל לרוסיה. נמרצות ככל שיהיו תקיפות אוויריות לא מחוללות שינוי אסטרטגי, ולא מונעות תהליכים אסטרטגיים, מעולם הן לא עשו זאת. התקיפות עיכבו (לכאורה) העברות אמל"ח, אבל אם מסתכלים ביושר, מלחמה עם חיזבאללה לא פרצה בזמן הזה, וישראל לכל היותר עיכבה במעט את התעצמותו. אני מזכיר שישראל הצהירה שטילים מדוייקים הם קו אדום, ועובדה שהם לא היו קו אדום.
נחזור לנוכחות האיראנית בסוריה – גם אחרי נחיתת הרוסים ישראל לא זיהתה את המשמעות האסטרטגית של נצחון "מחנה ההתנגדות" של אסאד-איראן-חיזבאללה. נוכחנו בזה רק בקיץ 2017 ומנקודה זאת ואילך נתניהו מתחיל לדבר על זה.
כמו בסוגית הטילים המדוייקים ישראל הצהירה שלא תסכים לשום נוכחות איראנית בסוריה, אבל לא היתה לנו חלופה ריאלית כדי להשיג את היעד הזה. זה היה נכון גם כאשר התחלנו לתקוף איראנים בסוריה, בספטמבר 2017, לפי הדיווחים. תחת הנחת העבודה שלא ניתן להביא את ארה"ב של טראמפ וכל מחליף דמוקרטי אם יהיה ב-2020 להשקיע אנרגיה אמריקאית לסדר חדש בסוריה,
יש 4 חלופות אסטרטגיות למנוע נוכחות איראנית בסוריה:
האופציה הצבאית: לתקוף כל איראני בסוריה עד לקץ הימים, או לחילופין לכבוש את סוריה כדי למנוע את זה. אני חושב שברור לכל בר דעת, שלא ניתן להתמיד בתקיפות לאורך שנים (עובדה שזה שקורה) בודאי כיוון שאני סבור שהתייצבות משטר אסאד הוא אינטרס רוסי. בכל מקרה אין אופציה צבאית שמסתיימת ללא מעשה מדיני מאחוריה, וללא ארה"ב לישראל אין יכולת לעצב את המרחב סביבה, כפי שלא היתה לה מעולם (הניסיון של 1982 נחרט לרעה בזכרון של מקבלי ההחלטות בירושלים).
כפייה: גביית מחיר שיביא להתקפלות
שימוש בתקיפות אוויריות של מטרות צבאיות כדי לגרום לאיראנים להחליט שהם מוותרים על ההתבססות. למרות שההיסטוריה לא מוכיחה שזאת אפשרות ריאלית (נצחון באמצעות הפצצה מהאוויר – מבחן המציאות), נבחן את החלופה הזאת. מאז שישראל הצהירה שלא תסכים לנוכחות איראנית היא תקפה עשרות מטרות איראניות בסוריה, והרגה עשרות רבות של איראנים. במבחן המעשה זאת היתה החלופה האסטרטגית שישראל בחרה, וזה למרבה ההפתעה גם מה שבנט אומר עכשיו. עוד מאותו דבר, רק שהפעם הוא בנט שר הבטחון ולכן נהיה עוד יותר נחושים.
החלופה האסטרטגית הזאת נכשלה, המחיר שישראל גבתה מאיראן לא היה גבוה עבור האיראנים ולראייה האיראנים המשיכו להתבסס, וחשוב מכך בחרו שלא להגיב בצורה משמעותית כנגד ישראל. קרי, המחיר היה ראוי מבחינתם.
בהסתכלות ריאלית לעתיד, לאור העובדה שהרוסים מגבילים את התקיפות של ישראל, לא ניתן להניח שניתן יהיה לתקוף באותה צורה מטרות איראניות בהמשך הדרך. הסבירות שמשהו שנכשל יצליח נראית לי נמוכה.
השינוי שניתן לעשות במדיניות הזאת הוא לעבור לגבות מחיר כלכלי גבוה מהאיראנים, קרי, לתקוף תשתיות אזרחיות שהאיראנים בונים בסוריה, ויש כאלו למכביר. הסבירות שניתן לעשות זאת נמוכה לדעתי, שכן פירושה עימות ישיר עם הרוסים על האינטרס העיקרי שלהם, חיזוק משטר אסאד, זה בלי לנתח האם חוקית ניתן לתקוף מטרות כאלו במציאות שגרה כמו היום, והאם זה נכון לישראל להעמיד את התשתיות שלנו בסיכון לתקיפה נגדית.
כפיה על הרוסים להוציא בכוחם את האיראנים מסוריה ופירוק הברית הרוסית – איראנית:
עם נחיתת הרוסים ישראל הניחה שהאינטרס הרוסי ארוך הטווח הוא להסתייע באיראן לטובת השגת נצחון אסאד במלחמת האזרחים ואח"כ לדחוק את איראן מסוריה, כדי להותיר את המרחב לשליטה רוסית בלבד.
הנחת העבודה הזאת התבררה כשגויה, שיתוף הפעולה הרוסי-איראני הוא לטווח ארוך ועוסק בדרכים לשיקומה של סוריה. האיראנים מעורבים בפרויקטים ארוכי טווח לשיקום סוריה בידיעה ובתיאום מול הרוסים. גם להם יהיה חלק בשלל הנצחון במלחמה. 4 פסגות משותפות ממחישות את זה.
מאז משבר האליושין אפשר לראות בצורה מובהקת כיצד הרוסים הצרו את מרחב הפעולה הישראלי עד למצב הנוכחי בו התקיפות היחידות שישראל מבצעת זה בתגובה לפעולה נגדנו.
על מנת לפרק את הברית ולאכוף על הרוסים להוציא את האיראנים מסוריה ישראל צריכה לפגוע באינטרסים ישירים של רוסיה באזור, ולאיים על שרידותו של משטר אסאד. המשמעות היא סכנת לעימות צבאי גבוה עצימות במעורבות רוסית, וללא נוכחות ותמיכה אמריקאית. בראייתי זאת אפשרות לא מציאותית.
כפייה על אסאד להוציא את האיראנים מסוריה:
בימיו של בשאר הלכה והתהדקה הברית האסטרטגית שחתם אביו עם איראן, שמשמעותה לאורך שנים רבות היה עמומה למדי.
אסאד חייב את חייו ושלטונו לאיראן וחיזבאללה, הם לחמו על הקרקע ושילמו מחירים כבדים כדי שישרוד. זה לא הספיק, והיה צריך שהרוסים יגיעו כדי להצילו.
בטווח הנראה לעין שלטונו של אסאד תלוי לחלוטין באיראנים וברוסים. ישראל לא מסוגלת ליצור מנוף דרך משטר אסאד כדי למנוע את ההתבססות האיראנית, ולראייה בכל פעם אנחנו תוקפים גם מטרות סוריות וזה לא מביא את אסאד לנקוט פעולה לריסון האיראנים.
לכן, הצעתו של בנט היא בסה"כ מחזור של מימוש החלופה האסטרטגית שנכשלה, בבחינת עוד מאותו דבר. כיוון שעשינו די הרבה עד נפילת האליושין, קצת מופרך לחשוב שזאת חלופה בעלת סיכויי הצלחה, שלא לדבר על השינוי האסטרטגי שחל בנכונות הרוסית לקבל את התקיפות האלה, כך שהצהרותיו של בנט אפילו לא כתובות על הקרח, הן בסה"כ תעמולה פוליטית שנועדה לשווק אותו אישית כשר בטחון.
הבעיה העיקרית שכאשר עוסקים בחלופות לא אפשריות, לא עוסקים במשמעויות ובחלופות מעשיות, ולאור זאת ישראל לא מקדמת מדיניות כלל, אלא רק עסוקה בדיבורים.
בשולי הדברים –
שר בטחון שמציג ומקדם מדיניות שמנוגדת למדיניות הרשמית של הממשלה הוא דמגוג חסר אחריות, וצריך להיות מפוטר באותה דקה. בקבינט יש אחריות קולקטיבית להחלטות ולמדיניות. המטרה למנוע פוליטיזציה של החלטות הבטחון וזה למעשה מה שבנט עושה. בצורה כזאת, נכנסים לקבינט על בסיס אג'נדה פוליטית וחישובי תועלת פוליטית נכנסים למעגל ההחלטות. למעשה כרגע, שר הבטחון של מדינת ישראל מפיץ מדיניות בניגוד לדעת הקבינט בו הוא חבר.
המציאות כל כך מופרכת שצה"ל צריך להכחיש את דבריו שאין שינוי במדיניות הבטחון.
הטענה של בנט ש"אפשרנו" לחיזבאללה להצטייד ברקטות לפני 25 שנה היא פשוט הבל. ישראל לא יכולה למנוע מכוחות במדינות הסובבות אותה להתעצם ללא שהיא כובשת את מלוא השטח ושולטת בו. כיוון שאנחנו מדינה קטנת אוכלוסיה זאת אפשרות לא מציאותית. לכן, כל אמירה שטוענת שניתן לעצור את הזמן מלכת אצל האויבים שלנו היא על בסיס "חוק היד העומדת".